“שביל אלי כהן”, הנמתח מחמת גדר ועד מרום גולן, מספר בתחנותיו על פועלו של איש המוסד אלי כהן, ששירת נאמנה את ישראל, נתפס ונתלה בדמשק. סיור בשביל עם יוזמו ומקימו, גיל ברנר
בזו אחר זו, מציב מורה הדרך גיל ברנר, אנדרטאות וציוני דרך בגולן, לזכרם של לוחמים שותקים, שגבורתם עומדת להישכח חלילה, באין אחר שדואג להנצחתם.
בעקבות פגישה מקרית עם תושב מג’דל שמס,שהיה נוכח במעמד התלייה של אלי כהן בדמשק, החל ברנר בהתחקות שוקדת אחר עקבותיו של גדול המרגלים של ישראל, כדבריו. הוא יזם תחילה את שביל אלי כהן, המחבר בין אתרים הקשורים לפעילותו של אלי כהן בסוריה, מחמת גדר ועד מרום גולן.
עוד הוא מנסה להתוות מחדש את דרכו של כהן בגולן, עלה ברנר במקרה על עקבותיהם של שבעת לוחמי השריון, שנפלו באפריל 1951 בדרכם לחמת גדר, אז אל-חמה. ברנר באמת גאל אותם מהשכחה על ידי איתור משפחותיהם ואזכור שמותיהם ומעשיהם על פני שני סלעי בזלת ענקיים, במקום בו נפלו.
לאחר שהשלים עם שותפו להנצחה, הפסל יובל לופן, את העבודה העצומה להנצחת אלי כהן, הודיע ברנר השבוע, כי הציב שתי אנדרטאות חדשות לזכרו של אורי אילן ואנשי החוליה, שנתקלו ונפלו בשבי הסורים בלילה שבין ה-8-9.12.1954.
ברנר: “האנדרטאות לזכר אורי אילן וחברי החוליה הן חלק מ’שביל אורי אילן – לא בגדנו’ .
האנדרטאות נבנו בחורף 2016 בסדנה של האמן יובל לופן בקיבוץ גינוסר ולפני יומיים הן הוצבו בשטח” .
סוף למיתוס האקליפטוסים
בהיותו דובר וקורא ערבית בשטף, סוקר ברנר ללא הרף אתרי אינטרנט ושיח סוריים. הוא מעלה עוד ועוד שברי מידע על פרשת כהן, מפיהם של צאצאי המעורבים וראשי המשטר הסורי באותה עת, שחפצים היום לטהר את שמותיהם.
בשבוע שעבר, ערך ברנר סיור לימודי מעמיק, מבוקר ועד חשכה, לחברי חצ”ב, ותיקי הגולן המסיירים שנים רבות ולמדריכי מדרשת הגולן, בעקבות דרכו של כהן בגולן, תוך שהוא חושף גילויים, עובדות ואתרים, שלא כולם היו ידועים עד כה.
הלימוד נפתח בתיאור הנסיבות שהביאו את ברנר בשנת 2011, לחקירת פרשת כהן, עת נתקל במג’דל שמס בתמונת מייג’ור סלים חאטום, מפקד הקומנדו הסורי בשנות השישים, מוסר ידיעות מרכזי לכהן וחבר בצוות שופטיו, שאף נוכח בתלייתו.
ברנר תיאר את ילדותו של כהן באלכסנדריה, הישארותו במקום על מנת ללמוד הנדסה וגירושו לישראל בשנת 1957. עם עלייתו, האיש נמוך הקומה, חסר הכריזמה, שלח למוסד בקשה בצרפתית להצטרף לפעילות בארצות ערב ונדחה כי הגרפולוג קבע שאינו מבחין בסכנות… שנתיים מאוחר יותר פנה שוב, גויס במאי 1960, הוכשר בקורס פרטני שנמשך 10 חודשים ואף שהה כמה שבועות אצל בעלת בית ממוצא סורי בכפר פסוטה בשם הבדוי פתחי נאסר. שם למד אורחות חיים ופולקלור, תרבות ובישול.
החדרתו לסוריה נערכה כידוע דרך פריז, ארגנטינה, התיידדות עם גולים סורים במקום, בהם גם אמין חאפז, נספח צבאי ולימים נשיא סוריה. שמו החדש נקבע ככמאל – המשלם, אמין – אמינות, ת’אבת – יציב. כתובתו: הכניסה לבית הספר התיכון המקצועי, לצד מצודת אל ביאפה, למעשה כתובת לא קיימת. הוא נכנס לסוריה כאזרח ארגנטיני עם רישיון שהייה זמני בסוריה ושכר דירה בקומה הרביעית של בניין ברובע השגרירויות, כדי שיוכל בין היתר לשדר בצל “רעש השידורים” ברחוב.
באתנחתא בין הדברים, מבקש ברנר להפריך לתמיד את מיתוס האקליפטוסים שנטיעתם יוחסה בטעות להמלצת כהן. למעשה, הם ניטעו כבר בשנות ה-20 של המאה בידי הצרפתים, כפי שעשו הבריטים במחנות הצבא בתחום המנדט שלהם.
הסוואה מוצלחת – חדר מפגשים עם מאהבת מבירות
בחדר השינה של כהן הוצב מכשיר רדיו שחובר למשדר שהוחבא במנורת שולחן, מתקן המקשים הוסתר תחילה תחת סיגרים בתיבה מהודרת ואחר שודרג לקופסת ממחטות נייר. בחדר אחר אִפשר כהן לסלים חאטום מפגשים חשאיים עם מאהבת שהוסעה במיוחד מבירות.
דיווחיו בשפה צרפתית נערכו פעמיים בשבוע, בשעה 08:30. כהן נסע ובילה ברחבי סוריה, אך נמנע מכניסה לאזורים ומחנות צבאיים. כתומך המפלגה, השתתף באירועים חגיגיים, התחכך עם ראשי השלטון, ביקש תמיד את קרבתם של בעלי תפקידים. התיידד עם מנהל מגדל הפיקוח בשדה התעופה דמשק, בכירי משטר כמו צלח גדיד, נור א-דין אל אתסי ואחרים. בניגוד לתדמית, הוא לא היה בליין והולל והמוסד התחשבן איתו על כל גרוש.
לכל “חברוּת” הייתה מטרה. זו עם מנהל מגדל הפיקוח אפשרה לו ביקור בלטקיה וצפייה בנמל הצבאי שבנו הרוסים לצבא הסורי ואף צילום מהמקום.
ה”חברות” עם סרן מעזזה זהאר א-דין ואחיינו של הרמטכ”ל הביאה אותו לביקור באל-חמה ביום 17.10.62, “לצרכי הבראה”, לטענתו ולאחר שהתלונן שהוא סובל מהקור בסוריה.
עיקר תפקידו היה העברת הלכי הרוח בסוריה, למשל מי האיש החזק במפלגה, מה אופיו, או למשל דיווח על שיחת אגב במלון באל-חמה עם מפקד הגזרה שחיפש “אקשן”. מכאן למד כהן שהאירוע בגזרה היה יוזמה מקומית ולא כוונת השלטון להבעיר את האזור.
הוא התיידד עם פאזי חבאז, מנהל פרויקט ההטיה הסורי, שהיווה איום משמעותי על ישראל; עקב אחר בכירים נאצים שהסתתרו בדמשק והביא למאסרם, כאשר דיווח עם תפיסתו כי מסרו לו מידע…
סיפור הכיסוי כלפי משפחתו היה עבודה במשלחת רכש של משרד הביטחון בבריסל. לפני כל כניסה לסוריה, כתב צרור מכתבים וגלויות ללא תאריך, נציג המוסד היה דואג למשלוח אחת לכמה ימים.
לסיפור לכידתו כמה גרסאות כמו דליפת ידיעות, פער בין סיפור הכיסוי למציאות הדלה בה חי, זיהוי דמותו בצילום ישן בעת הלימודים במצרים, התפתחות טכנולוגית סורית ואולי מעל לכול – ישיבתו זמן רב מדי בסוריה.
בפועל, תלונה על שיבוש השידורים של השגרירות ההודית, גרמה להבאת קרונות איתור רוסיים מיוחדים, מתוך חשש שמדובר בכלל ברשת אמריקנית אשר משדרת. הרוסים מתחילים למפות את העיר, את רובע השגרירויות משאירים לסוף, כי הוא מוצף בשידורים. הם מצליחים לקלוט את שידוריו של כהן, עת הוא מעביר מידע מידידו מפקד הקומנדו הסורי, אודות חיילים סוריים בלבוש אזרחי העומדים לפגוע בתעלת המוביל הארצי. הסורים מכריחים אותו לשדר עוד מספר ימים, אבל במוסד מבינים מיד שהסיפור הסתיים.
במשפט, עומדים אתו לדין כמה מחבריו. הוא לא מפליל איש. הם נידונים למאסר וזוכים לחנינה מאוחר יותר. כמה חברים אחרים נאלצו להיות שופטיו.
בערב הוצאתו להורג, מובא לכלאו רב קהילת דמשק, נעים כהן אנדיבו ואומר אתו צידוק הדין; בתחילת שנות ה-70′, הוברח הרב לישראל ונפגש עם נדיה, אלמנתו של כהן.
לפני התלייה, מבקש כהן להוריד מגופו את כרזת כתב האישום בטענה שאינו מרגל, אלא שליח עמו. כך נעשה ורק לאחר מותו הוצמד כתב זה לגופו.
התמונה שצייר כהן, לפני מלחמת ששת הימים, על כשירותו של הצבא הסורי העלתה דימוי של צבא שבור, בו כל המינויים מדרגת סא”ל ומעלה היו חדשים, כי כל אחת מהמהפכות הרבות בסוריה “חתכה” את ראשי שכבת הפיקוד הקודמת. מילהאם, מפקד הגולן, היה חסר ניסיון
הסורים – לא “אויב אכזר” אלא צבא שבור
הסיור בין התחנות השונות שהציבו ברנר ולופן נפתח בחמת גדר, ליד מלון אל-חמה, שמשמש היום את צה”ל. קולו של כהן מושמע באחת מעמדות ההסבר הקוליות, “מסבירן”, שהוצבו לאורך התחנות במסלול. כאן מסביר ברנר, שכל פעולת ההנצחה שלו בגולן, יחד עם הפסל לופן, נעשית בהתנדבות, ללא השתתפות הרשויות ובהסתייעות בתרומות. התחנה השנייה הנה במבנה בית המכס הצרפתי, בתחתית העלייה לגולן; השלישית – במחסום האנטי-טנקי שהוקם על ידי הצרפתים, בוצר מחדש בידי הסורים וכהן אף דיווח על כך. תחנה נוספת – במצפה באפיק ולאחריה בכניסה למחנה אל-על, שם משדר ה”מסבירן” את תיאור המשפט ברדיו דמשק. בצומת חיספין, תחנה נוספת וסביבה תחילתו של גן קטן, שאף אותו הקימו ברנר והשותפים ליצירת השביל.
במהלך הנסיעה בציר המזרחי של הגולן, מתאר ברנר את תרומתו של כהן לניצחון במלחמת ששת הימים. באותה תקופה, זכו הסורים לדימוי של “אויב אכזרי”, אך התמונה שצייר כהן בהיותו בארץ על כשירותו של הצבא הסורי העלתה דימוי של צבא שבור, בו כל המינויים מדרגת סא”ל ומעלה היו חדשים, כי כל אחת מהמהפכות הרבות בסוריה “חתכה” את ראשי שכבת הפיקוד הקודמת. מילהאם, מפקד הגולן, היה חסר ניסיון וקיבל את התפקיד כי היה איש מפלגה, ניחן בקשרים – לא בכישורים. במלחמה הוא נמלט לסוריה על גבי חמור מפחד חיל האוויר. כהן מסר בין היתר שמות של טייסים סוריים וכך יכול היה מודיעין חיל האוויר הישראלי לזהותם על פי קולם. הוא מזכיר שלא אחת, מפקדי כוחות קרקע סוריים ברחו מעמדותיהם, לאחר שבטחו בשידורי רדיו ישראליים יותר מאשר ברשתות הקשר שלהם.
ביניים: מפקדת החזית בקוניטרה
לא כל תושבי הגולן מכירים את מפקדת החזית בקוניטרה ולא כולם מודעים לעובדה שניתן לבקר בבניין בעל 150 החדרים ושלוש הקומות, שנבנה בידי הרוסים עבור הסורים. אל המקום, המצויד במערכת אוטונומית של חשמל ומים, הגיע אלי כהן על מנת לקבל אישור מעבר מידי מפקדת המודיעין שישבה בו. גרם המדרגות שעולה לקומה העליונה רוסק מפצצה מדויקת של חיל האוויר הישראלי. הפצצה השנייה שהוטלה אל פתח לשכת מפקד החזית לא התפוצצה, אלא יצרה חור בתקרה, אך זה נבהל וכאמור נמלט על חמור.
באחד החדרים הקיצוניים במבנה הציב ברנר שלט ובו צילום אישור הנסיעה של כהן לחמת גדר וחתימת קצין המודיעין המקומי. לדבריו, סביר להניח שזה היה אגף המודיעין, שכן בקירותיו נתגלו שקעי טלפון רבים ונמצאו מפות ומסמכים רבים. בצמוד לו נמצאה לשכה מבודדת ולצדה שירותים פרטיים, סביר שהיה זה חדרו של האלוף.
הסיור הסתיים בביקור באנדרטה שהציבו ברנר ולופן למרגלותיו הצפוניים של הר אביטל והיא מדמה את האם, האישה, נדיה וילדיה צופים לעבר הגבול הסורי ועדיין מצפים לשובו של כהן.
פרטי הסיור נכתבו בידי ערן מאיר, דוקטורנט המכון לחקר הגולן ושוכתבו בידי דניאלה שאול
