עלינו לעשות חשבון נפש, כמדינה, כהנהגה. חשבון הנפש הזה הכרחי כדי לסכל כל יוזמה לעצמאות פלשתינאית על גבולנו. ראינו את התוצאה של עצמאות פלשתינאית בעזה
מלחמת “חרבות ברזל” היא כבדת ימים, כבדת דמים. יום רודף יום, בשורה רודפת בשורה, מחיר הדמים שאנו משלמים כבד וכואב. אין זו קלישאה – אכן, אנו מאבדים את מיטב בנינו, את הקצינים והמפקדים ההולכים בראש.
אסור למחיר הדמים לרפות את ידינו, כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו, כפי שאמר דיין, בהספדו לרועי רוטברג. בשמחת תורה, שוב נוכחנו בברירת חיינו – להילחם, או להישחט. למלחמה יש מחיר והוא כואב, אך זהו מחיר קיומנו. לכן, למרות המחיר, עלינו להמשיך להילחם בנחישות, עד השגת מיטוט חמאס וחיזבאללה.
לצד הנכונות להמשיך ולהילחם, להמשיך ולשלם מחיר דמים, חובתנו היא גם לעשות חשבון נפש. רוב ההרוגים הם תוצאת אופי מלחמת הגרילה שמנהל חמאס תחת פני הקרקע, שם מסתתרים המחבלים ומשם הם מגיחים, מחבל פה, מחבל שם, ירי אר-פי-ג’י מפיר של מנהרה, מבנה ממולכד.
איך?
איך נתנו למפלצת הטרור התת-קרקעית הזאת לצמוח, לפרוח ולשגשג תחת אפנו? איך המשכנו להזרים כספים וחומרי גלם לחמאס, מתוך ידיעה שרוב הכסף מוזרם להתחזקות מפלצת הטרור? איך מסרנו 90% מרצועת עזה לערפאת ולצבאו אחרי הסכם אוסלו (1994)? איך ביטלנו ברגע האחרון את מבצע “חומת מגן” בעזה (2002) ולא השמדנו את תשתיות הטרור כמו ביו”ש, ולא החזרנו את חופש הפעולה לצה”ל ולשב”כ, כמו בשטחי רש”פ ביו”ש? איך מסרנו את שאר 10% מהרצועה לפלשתינאים, על אף הטרור ועל אף הפרת כל ההסכמים, תוך עקירת כל יישובינו וחזרה לקווי 4.6.67 בתכנית ההתנתקות (2005)? איך בגדנו בהתחייבות שנתנו לעצמנו בהתנתקות, שאם אחרי ההתנתקות יירה כדור אחד, נגיב בעוצמה שלא הייתה כדוגמתה?
איך אחרי שעקרנו את היישובים, לא באמת התנתקנו מרצועת עזה והמשכנו להעביר אליה, מדי יום, מאות משאיות אספקה, כולל חומרי בניין, אף שידענו מה מטרתם, כביכול מטעמים הומניטריים, ובאמת – בניסיון עקר לקנות קצת שקט? ואיך המשכנו להזרים להם חשמל, גם כאשר הם ניסו שוב ושוב לטווח את תחנת הכוח באשקלון? ואיך לא ניצלנו שעות כושר כמו מבצעי “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”, “צוק איתן”, “חגורה שחורה”, “שומר החומות”, “עלות השחר”, “מגן וחץ” ועוד “סבבים” כדי לחסל את חמאס, ובכל מבצע חתרנו בעיקר להפסקת אש? איך שחררנו בעסקת שליט למעלה מאלף מחבלים שהיום הם מאיישים את רוב שרשרת הפיקוד של חמאס, מסינוואר ומטה? ואיך הרשינו לפלשתינאים להצית במשך שלוש שנים את שדות הנגב המערבי, ללא כל תגובה? ואיך ואיך ואיך ואיך?
אקטיבית, יוזמת, התקפית
חשבון הנפש הזה הכרחי לא לצורך מחקר היסטורי, אלא לצורך עיצוב העתיד, על מנת שתפיסת הביטחון שלנו תשתנה מן הקצה אל הקצה. במקום התמכרות לשקט, להתגוננות, להתמגנות, לממ”דים, לכיפות ברזל, לגדרות וחומות (החשובים כשלעצמם, כמובן) – לתפיסת ביטחון אקטיבית, יוזמת, התקפית, חותרת למגע ומנצלת שעות כושר למתקפות-נגד מקדימות. מדיניות נועזת כזו, המנוגדת לרוח הדרג המדיני והצבאי בעשרים השנים האחרונות, משמעותה – נכונות לשלם בחיי אדם בטווח הקצר, כדי למנוע מחיר דמים גדול הרבה יותר בעתיד. הרי אילו יצאנו למבצע כמו “חרבות ברזל” לפני 25 שנה, לא זו בלבד שהיינו חוסכים את הנספים בטבח בנגב המערבי והיינו מונעים את כל עשרות אלפי הרקטות שנורו על אזרחי ישראל בכל אותן שנים, אלא גם המבצע עצמו היה קל הרבה יותר ועם הרבה-הרבה פחות הרוגים ופצועים לכוחותינו.
חשבון הנפש הזה הכרחי כדי לסכל כל יוזמה לעצמאות פלשתינאית על גבולנו. ראינו את התוצאה של עצמאות פלשתינאית בעזה. בין אוסלו ל”חומת מגן”, ראינו את התוצאה של עצמאות פלשתינאית ביו”ש. לכן, עלינו להסיר מעל הפרק את רעיון העוועים של הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתהפוך את ריכוז האוכלוסייה הצפוף בישראל, לאורך החוף בין חדרה לגדרה, ל”עוטף המדינה הפלשתינאית”, על כל הכרוך בכך.
עלינו לעצב מחדש את תורת הביטחון הלאומי של ישראל, מתוך הפקת הלקחים מאירועי שלושים השנים האחרונות.
