שבתות החורף הן קלאסיות לחמין. כילדה, ממש לא אהבתי את הריח שהתפשט בכל הבית בשבת בבוקר. לא טעמתי. ככה, עד שפגשתי את החמין ההוא והתחיל רומן

ביום חמישי שעבר, הוזמנתי לסיור אוכל לילי בבני ברק, שגולת הכותרת שלו הוא צ‘ולנט עם קישקע. מסתבר שבימי חמישי, בני ברק לובשת חג והמונים מגיעים למסעדנות לאכול צ‘ולנט וקוגל עם חמוצים. בימים אלו של קורונה, הם לוקחים ואוכלים בדרך. בשל מחויבויות משפחתיות, נאלצתי לוותר על הסיור באכזבה, גם כי אני ממש אוהבת חמין ובא לי לטעום חמין של בני ברק, שתמיד עניינה אותי.

זוכרת אותה מהימים שלמדתי בבר אילן. יצא שקפצנו לשם פעם–פעמיים, לקנות איזו מתנה מחנות תשמישי קדושה ותמיד, הסתכלתי על האנשים והייתי סקרנית להציץ להווי החיים שלהם. אבל בעיקר רציתי לצאת לסיור, כדי לטעום את החמין המדובר, על אף שאני לא ממש מבינה את הקטע של לאכול חמין ביום חמישי.

חמין זה אוכל של שבת, זה העניין שלו. התבלין המיוחד שבו הוא השבת. הרומן שלי עם החמין התחיל בשירות הלאומי. עד אז לא העזתי להתקרב אליו, לא סבלתי את הריח שלו שהתפזר בבית. הייתי מתעוררת בשבת בבוקר והבית כולו מריח חמין וזה היה משגע אותי. כל מאמצי השכנוע של אימא שאנסה לטעום לא צלחו. בבית טוניסאי של פעם, אוכלים בשבת רק חמין ובעשר בבוקר, מיד אחרי התפילה. עם השנים, השתדרגו עם תוספות וגם בשעת הארוחה.

בשירות הלאומי שלי, בכרמיאל, היינו מתארחות בשבתות אצל משפחות. בשבת אחת, הגענו למשפחה וכבר כשהלכנו למטבח, לנטול ידיים, ראיתי את הסיר הגדול. זה היה סיר ענק, כמו של חדר אוכל. הבנתי שחמין זה הדבר היחיד שיהיה לאכול בארוחה וידעתי שאני בבעיה, כי לא נעים לא לאכול כלום. כבר למדתי שבבתים של ספרדים, אין אפשרות כזאת שלא לאכול. התפללתי שיקרה משהו, שאצטרך ללכת פתאום, או שיש עוד משהו לאכול שלא ראיתי, שלא אפגע באם המשפחה שאני לא נוגעת בכלום ואז החמין הגיע לשולחן, כמו שאף פעם לא ראיתי. 

הגיעו המון קערות קרמיקה יפהפיות וצבעוניות. באחת, היו הביצים, באחרת, תפוחי אדמה והייתה קערה עם בשר וקערה עם קציצות ואחת עם ממולא ביתי ועוד קערה עם חומוס ושעועית ועוד קערה של חיטה וצלחת עם אורז קינמון, שהיהבשקיתבתוךהחמין

הגיעו המון קערות קרמיקה יפהפיות וצבעוניות. באחת, היו הביצים, באחרת, תפוחי אדמה שלמים ויפים כאלה והייתה קערה עם בשר וקערה עם קציצות ואחת עם ממולא ביתי ועוד קערה עם חומוס ושעועית ועוד קערה של חיטה וצלחת עם אורז קינמון, שהיה בשקית בתוך החמין והשולחן התמלא והיה יפה כל כך והאמת, שגם הריח היה בסדר, יחסית למישהי שלא סובלת ריח של חמין וזה היה נראה אפילו קצת מגרה.

התחלתי מהקל

עדיין, עם כל היופי הזה שהוגש לשולחן, חשבתי לעצמי שאני לא אוהבת ואין סיכוי שאני אוכלת חמין. אבל האימא של המשפחה הייתה מאמא כזאת, לא פרייארית ומילאה לי צלחת ענקית, שגם גבר ענק לא היה מצליח לסיים אותה. לא הייתה ברירה ואזרתי אומץ לטעום. התחלתי מהקל, מתפוח האדמה, שנראה בסדר. הוא היה ממש נימוח ודי טעים ואז לקחתי ביס מהממולא, שהיה ממש טעים ולאט לאט, באומץ, טעמתי מכל מה שהיה לי בצלחת ולא היה נעים לי להודות אבל הכול היה ממש בסדר ואפילו טעים. ברור שלא סיימתי את כל הצלחת הענקית, אבל אכלתי יפה, כמו שאומרים. בשבת שאחריה, הייתי אמורה לנסוע לשבת הביתה. התקשרתי לאימא מהטלפון הציבורי והודעתי שאני מגיעה לשבת ושאני כבר אוהבת חמין ושתכין חמין של בשר.

דגים זה גבול

אימא שלי מכינה חמין חיטה, “אריס‘ה“, בשמו בערבית, או “טפינה“. את החמין הטוניסאי עושים גם עם דגים. בעיני ההורים שלי, חמין עם דגים זה להיט, אבל מבחינתי, דגים זה גבול. אני לא ממש אוהבת את הריח ובטח לא בחמין. אימא הייתה מופתעת מהבקשה וציפתה לבואי עם החמין והיה באמת טעים. אצלנו בבית, לא מחלקים לקערות ולא עושים מהחמין חגיגה קולינרית. ככה, מהסיר, אימא ממלאת לכל אחד צלחת עמוקה עם החיטה ובשר והביצה והקוקלה, (קציצת סולת עם עשבי תיבול ובשר קצוץ) ומחשי (ממולא).

אי אפשר לומר שזה המאכל שהייתי אומרת עליו שאני הכי אוהבת בעולם, אבל לאט לאט, בשבתות שהתארחתי אצל אנשים שונים, התחלתי לטעום את החמינים של העדות השונות והתחלתי לאהוב את הטעמים והגיוונים. כבר אין חשש שאגיע לבית שאוכלים בו רק חמין ולא יהיה לי מה לאכול. להפך, אני כבר אוהבת לטעום חמינים של אחרים.

חמין זה סיפור של שבת יהודית בכל התפוצות. תבשיל שהתחיל לפני עידן הפלטה, כשאי אפשר היה לחמם אוכל בשבת והיו משאירים אותו על האש מערב שבת. הדרך לחמין טוב עוברת בתיבול טוב ובהצצות לסיר מדי פעם, לבדוק. חשוב לכסות נכון ויש לו ריח שאי אפשר לעמוד בפניו, כשלומדים לאהוב אותו. בשבילי, חמין זה סיר אוכל חם של שבת, שמתבשל כל הלילה ומפיץ ריח של בית, שאני בעיקר אוהבת להכין אותו בשבתות חורפיות וגשומות ולהכניס לתוכו אהבה ושמחה וביתיות. חמין תמיד מזכיר לי שאוכל אוכלים גם דרך העניים וכשהוא מוגש יפה ואסתטי, הוא עושה חשק, כמו החמין היפה ההוא, שבזכותו התחיל הרומן שלי עם החמין.

על סיור האוכל בבני ברק, אכתוב בהמשך, אם יזמינו אותי שוב. בינתיים, הולכת לקנות חתיכת בשר בקר טובה לחמין והלוואי שהחייל שלי יפתיע ויגיע שוב לשבת.