הדרך לחמין טוב עוברת בתיבול טוב ובהצצות לסיר מדי פעם, לבדוק. חשוב לכסות ולשים מים במידה נכונה. חמין זה סיר חם של שבת, עם ריח של עונג שבת יהודי
ביום חמישי אחד, האיש הזמין אותי לדייט על חמין, במסעדת “מנדיס”, בצפת. חמין ביום חמישי נשמע לי קצת מוזר. אני דווקא מאוד אוהבת חמין, אבל מבחינתי, זה אוכל של שבת, זה העניין שלו. התבלין המיוחד שבו הוא השבת. אבל האיש התעקש שיש קטע וזו אפילו חוויה.
אז זרמתי וכבר בשעת צוהריים בדקתי אתו אם מתאים בשש, כי אני עוד צריכה לבשל לשבת. מסתבר שהבילוי על חמין מתחיל בשעות המאוחרות יותר של הלילה. חמין של ליל שישי, כלומר חמישי בערב, זה מין מנהג של קהילות חרדיות, שמתחילים את עונג השבת כבר בחמישי בלילה. בבני ברק ובירושלים, יש הרבה מקומות כאלה.
אז יצאנו לנו בחמישי בלילה לצפת, בערב די קר וחורפי. הצטופפנו עם ההמונים במסעדה, שגם מוכרת אוכל לשבת. אכלנו חמין שהיה ממש מוצלח וגם קיגל טעים וחלה משובחת. שתינו כוס יין אדום ונהניתי ממש מבילוי קצת אחר.
רומן ישן
הרומן שלי עם החמין התחיל אחרי שהתארחתי אצל משפחה בשבת שכל מה שהיה לאכול בארוחה זה חמין ולא הייתה לי ברירה… עד אז, לא העזתי להתקרב אליו, לא סבלתי את הריח שלו שהתפזר בבית הוריי. הייתי מתעוררת בשבת בבוקר בבית הוריי והבית כולו מריח חמין וזה היה משגע אותי. כל מאמצי השכנוע של אימא שלי, שאנסה לטעום, לא צלחו.
עד אותה שבת. הגענו למשפחה והחמין הוגש לשולחן, כמו שאף פעם לא ראיתי, זו הייתה ארוחה ממש ממש יפה.
לשולחן הוגשו המון קערות קרמיקה יפהפיות וצבעוניות. באחת, היו הביצים, באחרת, תפוחי אדמה שלמים ויפים כאלה והייתה קערה עם בשר, וקערה עם קציצות, ואחת עם ממולא ביתי, ועוד קערה עם חומוס ושעועית, וקערה של חיטה וצלחת עם אורז-קינמון, שהיה בשקית בתוך החמין והשולחן התמלא והיה יפה כל כך והאמת, שגם הריח היה בסדר, יחסית למישהי שלא סובלת ריח של חמין וזה נראה אפילו קצת מגרה.
האימא של המשפחה ההיא הייתה מאמא כזאת, לא פראיירית, ומילאה לי צלחת ענקית עם כל המגוון. לא הייתה ברירה ואזרתי אומץ לטעום. התחלתי מהקל, מתפוח האדמה, שנראה ממש נימוח והטעם היה מיוחד ואז לקחתי ביס מהממולא, שהיה ממש מעולה ולאט לאט, באומץ, טעמתי מכל מה שהיה לי בצלחת. לא היה נעים לי להודות, אבל הכול היה ממש טעים. ברור שלא סיימתי את כל הצלחת הענקית, אבל ממש נהניתי מהארוחה. במוצאי שבת, התקשרתי לאימא שלי והודעתי לה בחגיגיות שאני מגיעה לשבת ושאני כבר אוהבת חמין ומצפה לחמין בשרי בשבת.
ריח של עונג שבת
אימא שלי מכינה חמין של חיטה. את החמין הטוניסאי עושים עם בשר, או עם דגים. בעיני ההורים שלי, חמין עם דגים זה להיט, אבל מבחינתי, דגים זה גבול. אני לא ממש אוהבת את הריח ובטח לא בחמין. אימא הייתה מופתעת מהבקשה וציפתה לבואי עם החמין והיה באמת טעים. אצלנו בבית, לא מחלקים לקערות ולא עושים מהחמין חגיגה קולינרית. ככה, מהסיר, אימא ממלאת לכל אחד צלחת עמוקה עם החיטה והבשר והביצה והקוקלה, (קציצת סולת עם עשבי תיבול ובשר קצוץ) ומחשי (ממולא).
אי אפשר לומר שזה המאכל שהייתי אומרת עליו שאני הכי אוהבת בעולם, אבל לאט לאט, התחלתי לחקור ולטעום את החמינים של העדות השונות והתחלתי לאהוב את הטעמים והגיוונים ואני תמיד שמחה לגלות מתכונים חדשים, אף כי אני לא מכינה, אלא רק טועמת אצל אחרים.
חמין זה סיפור של שבת יהודית בכל התפוצות. תבשיל שהתחיל לפני עידן הפלטה, כשאי אפשר היה לחמם אוכל בשבת והיו משאירים אותו על האש מערב שבת. הדרך לחמין טוב עוברת בתיבול טוב ובהצצות לסיר מדי פעם, לבדוק. חשוב לכסות ולשים מים במידה נכונה. חמין זה סיר חם של שבת, שמתבשל כל הלילה ומפיץ ריח של עונג שבת יהודי. אני בעיקר אוהבת להכין אותו בשבתות חורפיות וגשומות ולהכניס לתוכו אהבה ושמחה וביתיות. חמין תמיד מזכיר לי שאוכל, כשהוא מוגש יפה ואסתטי, הוא עושה חשק, כמו החמין היפה ההוא, שבזכותו התחיל הרומן שלי עם החמין.
מאז הבילוי שלי עם האיש ב”מנדיס”, אני יודעת שהמון אנשים אוהבים חמין ויש שאוכלים אותו פעמיים בשבוע – בחמישי ובשבת.
