הסיפורים של האנשים מעניינים אותי. ככה נולדתי, כנראה, גם סקרנית. אין כמו שעה בשמש, בבית קפה נחמד, עם קפה טוב, קצף קטיפתי ו…סיפורים של אנשים

אני יושבת בבית קפה קטן, במקום נחמד, עם שמש נעימה והרבה אנשים מסביב. ממתינה לפגישה. הוא שלח הודעה שיאחר, דווקא שמחתי שהוא אפשר לי ליהנות מהשמש ומקפה טוב ולהסתכל על האנשים. זה אחד מהדברים שהייתי עושה כשהיה לי בית קפה משלי. הייתי יושבת לי עם הקפה וצופה בהם, באנשים. מנסה לנחש ביני לבין עצמי מי הם ובמה עוסקים. זר לא יצליח להבין את הסקרנות שלי, בעצם, גם קרוב לא.
“מה זה מעניין אותך?”, מטיח בי לא פעם האיש שלי.
זה מעניין אותי. הסיפורים של האנשים מעניינים אותי. ככה נולדתי, כנראה, גם סקרנית. בעודי ממתינה, ניגש אליי בעל הבית, לברר אם הקפה שהכין לי בעצמו הצליח, כי הדגשתי שאני רוצה אותו טעים, עם קצף טוב. כבר לא יוצא לי לשתות הרבה הפוכים כמו פעם, אז עכשיו אני רוצה אותו הכי מושקע ומפנק שיש. האמת, הוא היה מצוין. הייתי שמחה אם היה בו עוד קצת קצף, כי הוא הקציף לי אותו טוב, כמו שאני אוהבת, במרקם קטיפתי וחלק והוא גם היה טעים. לא חזק מדי, לא חלש. פתאום, הרגשתי שהתגעגעתי לקפה טוב.
“את מוּכרת לי”, הוא אמר אחרי כמה שניות, בלי לאפשר לי לחשוב על כמויות הקפה שהייתי שותה.
“כן, יש לי פרצוף של מוּכרת”, עניתי לו עם חיוך.
“לא, לא, אני בטוח שאני מכיר אותך”.
“היה לי גם בית קפה”, אני אומרת לו, אולי היית אצלי פעם”.
“נכון”, הוא נזכר, “בגולן, בכפר ההוא, היפה, נכון”.
אני מתפעלת שזכר אותי.
“את הכנת לנו את הקפה, אני זוכר, עם הברכה וסיפרת לנו משהו על קוראות בקפה ומברכות בקפה, היית במצב רוח טוב באותו יום, אני זוכר. איך הולך לך בתקופה הזאת?”, הוא מתעניין, “את עדיין במצב רוח שמח?”
“סגרתי לפני חצי שנה”, אני מספרת לו. פתאום, אני שמה לב שעברה כבר חצי שנה מאז סגרתי את ה”יעלי”, בית הקפה שהיה חלק משמעותי מחיי וממי שהייתי בתשע השנים האחרונות.

מעניין שבמהלך השנים, הרגשתי שלא מזמן פתחתי את העסק ושהוא עדיין חדש לי. כמו ילד קטן, שלא בא לנו שיגדל. לא פעם יצא לי להגיד, בלי להתכוון, שיש לי עסק חדש. על אף שעברו שנים, זה נראה לי כמו אתמול. עכשיו, כשסגרתי, מרגיש לי שעבר המון זמן מאז

זה מעניין שבמהלך השנים, גם אחרי שמונה שנים, הרגשתי שלא מזמן פתחתי את העסק ושהוא עדיין חדש לי. כמו ילד קטן, שלא בא לנו שיגדל. לא פעם יצא לי להגיד, בלי להתכוון, שיש לי עסק חדש. על אף שעברו שנים, זה נראה לי כמו אתמול. עכשיו, כשסגרתי, מרגיש לי שעבר המון זמן מאז. נראה שהחיים של כולנו השתנו בתקופה הזאת ועברנו לא מעט בחודשים האחרונים.
“יש לך מזל”, הוא אומר לי, כמו שאני שומעת מהרבה אנשים לאחרונה, “סגרת בזמן”.
אולי אני באמת בת מזל? אני חושבת לעצמי.
“תקופה לא פשוטה עכשיו למסעדות לעסקים, בעצם, לכולם”, הוא אומר לי.

פרופורציות

בשולחן לידי, יושבות שתי נשים שקיבלו הרגע את הקפה שלהן. הן קוראות לו, מבינות שהוא עובד בעסק: “הקפה לא חם, תמיד ככה כאן. אפשר לחמם לנו?”
אני מכירה את הסגנון. כמה כאלה פגשתי במהלך השנים בבית הקפה. לכל אחד יש את הקפה שהוא אוהב, עם רשימת הוראות והסברים. את רשימת הבקשות של הלקוחות הקבועים השתדלתי לזכור, זה תמיד שימח אותם שאני זוכרת. אבל היו כאלה שהיו כועסים אם בטעות לא מילאנו אחר ההוראות במדויק. גם הנשים האלו כועסות. אחרי שהוא לוקח את הכוסות שלהן לחימום, הן רוטנות: “אפילו קפה חם הם לא יודעים לעשות פה”. כשהמלצרית חוזרת עם הקפה החם, הן מעקמות פרצוף זועף. “מקווה שהפעם חם”, אומרת הכעוסה יותר שביניהן. המלצרית קצת חסרת אונים מההערות שלהן. אני מביטה בהן, עברו דבר או שניים בחיים, בנות 50 בערך, לא יכולות להיות קצת יותר נחמדות? אני נזכרת בלקוחות מהסוג שלהן שעברו אצלי בקפה. לא פעם הזלתי דמעה במטבח, נעלבת מחסרי טקט. היו לילות שהתקשיתי להירדם כי הייתה אישה שלא היה טעים ונחמד לה ועשתה רעש כאילו החרבנו את עולמה, גם כששחררנו אותה בלי לשלם.
פעמים רבות, ניסיתי להבין אותם, את אלו שלא ידעו להגיד ביקורת בצורה מכובדת, את אלו שלא ידעו לקבל דברים בפרופורציה, על אף שהתנצלנו וניסינו לפצות ולתקן. אני מסתכלת על שתי הנשים שהמשיכו לקטר גם על העוגה שלא הייתה לטעמן. כל כך התחשק לי לגשת אליהן לנער אותן: חאלס, תירגעו. לא טוב לכן? לכו למקום אחר, אל תפילו את כל המרירות שלכן על מלצרית בת 17 שרק עושה את העבודה שלה.
בעודי מהרהרת אם לגשת אליהן, מגיע האיש מהפגישה באיחור של כמעט שעה. הוא מתנצל, מספר על תאונת דרכים קשה ורבת-נפגעים שעיכבה אותו. אני מספרת לו שנהניתי משעת השקט עם הקפה והשמש ופרלין השוקולד שקיבלתי.
“פרופורציות”, הוא אומר לי, “חייבים לקחת את החיים בפרופרציות הנכונות. המצב לא פשוט, מאות עסקים נסגרים, אנשים מובטלים, תאונות, מחלות, לא חסרים אתגרים בימים האלו”.
הלוואי שהאנשים היו יודעים ליהנות מהדברים הקטנים, מכוס קפה הפוך עם קצף טוב בשמש, גם אם הוא לא רותח מספיק, אפשר לתקן לחמם. הוא מזמין קפה בשבילו. אני מנצלת את ההזדמנות ליהנות מעוד קפה קטן אחד. שום דבר לא מובן מאליו בחיים האלה. חשוב לשמור על פרופורציות ולהיות טובים.