חצי שבט המנשה התיישב בבשן ובגולן. האזור כולו מעט מעורפל בגבולותיו, אבל במקורות מאוחרים יותר מופיעים בו רפיד, אל דיקה, א–תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנטיר, אתרים המוכרים לכולנו
המילה המפורשת “גולן” מופיעה בתנ“ך לראשונה בפרשת “ואתחנן“, שאותה נקרא בשבת “נחמו“, אחרי תשעה באב. אבל על הגולן כאזור אנו קוראים כבר השבת, בפרשת “מטות“, אחת משתי פרשות השבוע (השניה – “מסעי“). מסופר בה על כך שחצי שבט המנשה קיבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, החופפת בחלקה חלק מהגולן. בהמשך, מסופר על לכידת הגלעד וחוות יאיר שבבשן.
השבטים שהתנחלו בעבר הירדן המזרחי היו ראובן, גד וחצי שבט המנשה. יש הבדל בין השבטים גד וראובן לשבט חצי המנשה. השבטים ראובן וגד פנו מיוזמתם למשה, בבקשה לקבל את הנחלות הפוריות בעבר הירדן המזרחי. משה לא התלהב, תחילה וחשש שמא הם משתמטים מן המלחמה על כיבוש הארץ. הוא אפילו העלה בהקשר זה את סיפור המרגלים, שעלה לעם ישראל בדחיית הגאולה בארבעים שנה. משה התרצה רק כאשר השבטים התחייבו להיות החלוצים בפני עם ישראל במלחמה לכיבוש ארץ כנען, הגם שאין הם נלחמים על נחלת שבטיהם. אכן, כך היה. השבטים עמדו במילתם, קיימו את התחייבותם וחזרו להתיישב בנחלותיהם ממזרח לירדן.
אבל מה עושה כאן חצי המנשה? איך מחצית השבט הזה קשורה? כאשר משה חילק לראובן וגד את הנחלות, הוא החליט, מיוזמתו, ליישב גם את חצי המנשה בעבר הירדן הצפוני, כולל הגולן. מנשה קיבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, בלי שביקש. בני מנשה לא דרשו את הנחלה הזאת וכמובן שלא נאבקו עליה ומכאן, שלא נוהל עמם מו“מ על כך והם לא נדרשו לכל התחייבות הנוגעת למלחמה. הם מיוזמתם, ללא כל מחויבות, הצטרפו לשני השבטים כחלוצים לפני המחנה וחזרו לנחלתם בגולן, רק לאחר שוך הקרבות. מסתבר שכבר אז, מתיישבי הגולן היו חלוצים בנשמתם (אם כי לימים, חל בהם קלקול רוחני ואנו זוכרים לרעה את “פרות הבשן“, מספר עמוס).
הנצי“ב: היה בזה כוונה פנימית שנוגעת לכלל ישראל שישבו בעבר הירדן. ונראה דבשביל שראה משה רבנו דבעבר הירדן כוח התורה מעט, על כן השתדל להשתיל בקרבה גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם
“מני מכיר ירדו מחוקקים“
מדוע יישב משה את חצי שבט המנשה בעבר הירדן? הנצי“ב (הרב נפתלי צבי ברלין, ראש ישיבת וולוז‘ין ומגדולי התורה במאה ה-19) סבור, שהגורם לכך היה איכותו הרוחנית והחינוכית של השבט והרצון לחזק בכך את ההתיישבות בעבר הירדן, המנותקת ממרכז האומה. “היה בזה כוונה פנימית שנוגעת לכלל ישראל שישבו בעבר הירדן. ונראה דבשביל שראה משה רבנו דבעבר הירדן כוח התורה מעט, על כן השתדל להשתיל בקרבה גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם, וכתיב: ‘מני מכיר ירדו מחוקקים‘, היינו גדולי תורה וראשי ישיבות“.
ההבדל אינו רק בין שני השבטים וחצי שבט המנשה, אלא גם בין מהות הנחלות. בעוד את שטחי עבה“י הדרומי נאלצנו לכבוש רק בשל סירוב האדומים לאפשר מעבר בני ישראל בדרכי שלום, כיבוש הבשן היה מתוכנן מלכתחילה. על פי חלק מן הפרשנים ואף חלק מן ההיסטוריונים (למשל שמריה גוטמן), חבל הבשן היה חלק מן הגליל, אף שהוא בעבר הירדן.
בספר יהושע, פרק י“ג, מוזכרים אזורים בארץ ישראל שלא נכבשו בידי יהושע. הגולן נקשר בפרק הזה, גם בנושא אחר – האזורים שלא נכבשו בידי יהושע. בהקשר הזה,, מוזכרים גשור ומעכה. הזיהוי של שני האזורים אינו ודאי. ייתכן שאבל בית מעכה, התל הסמוך למטולה, מעיד על כך שמדובר במעלות המערביים של החרמון והגולן. לגבי גשור, יש המזהים אותה בדרום הגולן ושם ניצב היום קיבוץ גשור. חכמים מזהים את גשור עם סוסיתא, התל שמעל עין גב, אם כי הכוונה אינה רק לתל, אלא למרחב סוסיתא, כלומר שטחים רחבים יותר המשתרעים מסביב לתל.
אם נכון הזיהוי של גשור כסוסיתא, יש כאן פרדוקס מעניין. בעוד בתקופת יהושע נכבש הגולן, אך סוסיתא נותרה כמובלעת בשלטון ארמי, הרי שבתש“ח הגולן נותר בשלטון סורי, אך סוסיתא שוחררה.
“מקורות העמידה“
את סוסיתא שחררו חברי עין גב. עמידת הגבורה של עין גב במלחמת השחרור היא אחד הסיפורים המופלאים באפופיאה הגדולה של תש“ח. במשך 11 שנים, היה עין גב היישוב היהודי היחיד בקדמת כנרת, ממזרח לכנרת וראה עצמו כראש חץ להתיישבות יהודית עתידית בגולן. במלחמת השחרור, הקיבוץ היה מנותק ונצור וחברותיו וחבריו הדפו שלוש התקפות סוריות. בהתקפה האחרונה, לא הסתפקו אנשי עין גב בהדיפת האויב, אלא הם כבשו את סוסיתא, שחלש על הקיבוץ ואיים עליו. היה זה המקרה היחיד במלחמה שבו יישוב יצא למתקפת–נגד וכבש שטח מידי האויב לריבונות ישראל. קורות עמידת הגבורה של עין גב, הלא הם כתובים בספר “עין גב במערכה: המצודה בקדמת כנרת“, שיצא ביוזמת בן גוריון, בהוצאת “מערכות” של משרד הביטחון, שנה לאחר המלחמה.
אפרים דפני, על עמידת עין גב: היה ברור, שברגע של מלחמה ממש תהיה הברירה: או עמידה עד הסוף, או פינוי המקום. המוצא השני לא עלה מעולם על דעת הקיבוץ. המצב האובייקטיבי דרבן אותו להכנות מעשיות ולכוננות נפשית תמידית לקראת מצבי חירום
בסיכום המערכה, שכתב בספר המא“ז אפרים דפני, הוא מנה את “מקורות העמידה“, כפי שכינה את המוטיבציות שאפשרו את עמידת הקיבוץ במערכה. הגורם לניצחון הוגדר בידיו כ“רוחו של האדם הלוחם“. הוא שולל את הטענה שזהו כוח ה“אין ברירה” ומציע מספר מקורות אחרים: א. אהבת המקום. ב. החינוך והעבר התנועתי החלוצי. ג. חיי קיבוץ. ד. מצבה הגיאוגרפי המיוחד של עין גב. ה. אמונה בניצחון.
כל אחד מן הסעיפים הללו פורט בפסקה מיוחדת. את האמונה בניצחון הוא הגדיר כ“אמונה בצדקת ענייננו, אמונה ביכולתנו ואמונה בניצחוננו” וזה היה “המקור העיקרי של כוח עמידתנו“. מעניין במיוחד הסברו של דפני אודות המוטיבציה הנובעת ממצבה הגיאוגרפי המיוחד של עין גב. “ההולך להיאחז בפינה מבודדת בארץ הזאת יודע את מידת ההסתכנות הכרוכה בזה. קיבוצנו עלה על הקרקע, כשמאורעות הדמים של שנות תרצ“ו תרצ“ט היו בכל תוקפם ותכנית חלוקת הארץ איימה בצמצום השטח להתיישבות. הוא עלה על אדמתו בשליחות העם להרחיב את תחום ההתיישבות. הכרת השליחות הזאת מלווה אותו מראשית צעדיו. ההגנה על המקום הזה אינה, אפוא, הגנה על ביתו ועל משקו בלבד, אלא גם על מילוי שליחותו. היה ברור, שברגע של מלחמה ממש תהיה הברירה: או עמידה עד הסוף, או פינוי המקום. המוצא השני לא עלה מעולם על דעת הקיבוץ. המצב האובייקטיבי דרבן אותו להכנות מעשיות ולכוננות נפשית תמידית לקראת מצבי חירום, יהיו אשר יהיו“.
משמעות הדברים היא, שהקיבוץ קם לצורך משימה – הגשמת חזון התיישבותי. החזון זרם בעורקי חבריו, ונתן להם את הכוח לעמידה חסרת ההיגיון, כביכול, במלחמה.
מרדכי ניישטט: מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אלא כפר חרובא, מהעיירות היהודיות שבתחום סוסיתא. הנך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו יצאו שני אחים גיבורים, בצבאותיו של בר כוכבא
מעין גב ולמעלן
מה היה חזונם ההתיישבותי של מקימי עין גב? בפתח הספר, בטרם מתחיל סיפור המלחמה, מופיעה מסה של אחד מוותיקי עין גב, עורך הספר, מרדכי ניישטט. ניישטט שואל אף הוא מהי המוטיבציה להעזה של חברי עין גב מרגע עלייתם לקרקע ואילך ובפרט במלחמה? מה החזון שיצר את המוטיבציה הזאת? החזון הוא הרחבת גבולה של המדינה–שבדרך באמצעות המעשה ההתיישבותי.
“מעולם לא הסכימו היהודים לגבולות [הגבול בין המנדט הבריטי שנועד למדינה היהודית לבין המנדט הצרפתי שנועד לסוריה – א.ה.]; כשם שלא ויתרו על אזור מאזורי ארצנו שמעבר לקווי הגבול, כן לא ויתרו גם על אזור זה. רצועת קרקע זו של קדמת הכנרת הדרומית, שיכלה גם היא להישמט מידי היהודים בגזירת חותרי גורל ארצנו, היא כעין פרוזדור לגולן ממערב. והגולן, לא זו בלבד שהוא נמנה עם גבולותיה ההיסטוריים של ארצנו, אלא שהיו בו, כידוע, גם כמה ניסיונות של התיישבות בראשית הציונות המעשית. שטחי קרקע נרחבים שלו – זכות בעליהם היהודים עדיין לא פקעה. על כן ניתן צו להזדרז ולתקוע יתר במקום זה, שתהא עובדה קיימת. כובשי עין גב הצעירים נשאו עיניהם מ ז ר ח ה [הדגשה במקור – א.ה.] מעין גב ולמעלן… קסמו להם מרחבי הגולן הטמירים, שבהם חבוי גם עבר היסטורי רחוק של יישוב יהודי צפוף בימי בית שני וגם עבר לא רחוק של נחשוניות חלוצית נפלאה, שנארגה במסכת מאמצים לקנות אחיזה באזור מבורך זה. מעין גב ולמעלן… זה משך את הלב. זה קסם. זה היה חזון נעורים, אשר איש לא ידע אם יתגשם בזמן מן הזמנים ומתי וכיצד. בסערת הנפש של הצעירים חברו יחד שתי החוליות הרחוקות זו מזו לשרשרת אחת, ובמלאכת הכיבוש, שטרחו בה, חישלו חוליה חדשה לזו השרשרת“.
הכותב מתאר את הנופים עתירי המורשת היהודית בגולן, שמתיישבי עין גב ערגו אליהם. הוא מזכיר את שרידי בתי הכנסת היהודיים מימי בית שני והוא מפרט את רפיד, אל דיקה, א–תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנטיר, אותו הוא מזהה כקמטריה התלמודית. הוא מצטט מן התלמוד אזכורים של סוסיתא ועיירותיה השכנות. הוא עורג אל חמת גדר אותה הוא מגדיר כמרכז הרוחני של יהודי תחום סוסיתא.
“בעונת הרחצה, היה יורד לאל חמה רבי יהודה הנשיא ושם נפגש עם תלמידי חכמים רבים“. ועוד – “בהשקיפך מעל מגדל הצופים לעבר הכיפה המונומנטלית של סוסיתא השוממה, תנוח העין גם על שני כפרים סוריים שמשני עבריה, מצפון ומדרום. מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אלא כפר חרובא, מהעיירות היהודיות שבתחום סוסיתא [היום, קיבוץ כפר חרוב – א.ה.]. הנך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו יצאו שני אחים גיבורים, שהיו מצביאים בצבאותיו של בר כוכבא. מצפון לסוסיתא, מתחת לקו הרכס, נראה הכפר העלוב ביר–א–שגום. מה היה לו לכפר זה, בימי קדם, אין אנו ידועים ואילו עברו הקרוב מדבר אל לבנו. בתוכו הוקמה המושבה בני יהודה על ידי צעירים מצפת, לפני כשישים שנה. מושבה זו שאדמותיה גובלות באדמות שלנו, נחרבה בשנת 1920 חורבן גמור“. וכן הלאה, וכן הלאה, תיאורים מפורטים (כולל גמלא, המזוהה בטעות במקום אחר מהאתר שזוהה רק אחרי מלחמת ששת הימים).
חזון עין גב הגשמנו אנו
ובכן, חזונם של חברי עין גב, היה לפרוץ את הדרך להתיישבות בגולן על מנת להכליל אותו בתחומי מדינת ישראל. החזון הזה נתן להם את הכוח לעמוד בודדים בכל השנים הללו, להדוף את הפלישה, לנצח במלחמת העצמאות ולכבוש את סוסיתא. אחרי המלחמה, הוקמו באזור יישובים נוספים – תל קציר, האון ומעגן. אולם החזון, שחרור הגולן ויישובו ביהודים, טרם הוגשם. במשך 18 שנים נוספות, אחרי המלחמה, הסורים ישבו עדיין בגולן, ההר שהיה כמפלצת. עין גב המשיך להיות יישוב ספר שסבל מהצקותיהם ותוקפנותם הבלתי פוסקת של הסורים.
את חזונם של חלוצי עין גב הגשמנו אנו, מתיישבי הגולן. 30 שנה בדיוק אחרי עלייתה של עין גב לקרקע, ב-14.7.67, היום לפני 56 שנה בדיוק, עלו ראשוני מרום גולן לעליקה וחידשו את ההתיישבות היהודית בגולן.
