מישהו העלה פוסט מבייש כלפי מסעדה והזהיר את הקוראים מפניה. מאות תגובות הגיעו, מפרגנות לבעל המסעדה. אף אחד לא תמך במבייש. יש גם אור בתוך הכאוס הגדול
השבוע, נתקלתי בפוסט בפייסבוק, בו כותב אנונימי הזהיר שלא להתקרב לאחת המסעדות שהיה בה. הוא סיפר שהגיע למסעדה במהלך חופשתו והבעלים אמר לו שאחד העובדים חולה ולכן יש לחץ במטבח, מה שיגרום לעיכוב בהוצאת האוכל. האנונימי כעס מאוד על כך, פרק את זעמו בפייסבוק והזהיר אחרים שלא להגיע למסעדה.
עד כאן, סיפור מעצבן. כי זו ממש לא סיבה לעשות שיימינג ברשת. התנצלו, הסבירו והוא יכול היה להחליט אם לחכות, או ללכת. אבל מה שהיה יפה ומחמם לב בסיפור הזה הוא מאות התגובות שהגיעו בעקבותיו. אנשים שהבינו ללבו של בעל העסק ועמדו לצדו. הם פרגנו לו והפגינו הבנה למצב. חלקם אפילו כתבו שיגיעו למסעדה דווקא בגלל אותו פוסט שלילי. אף לא תגובה אחת שצידדה באנונימי.
האמת? זה ריגש אותי. בתור בעלת עסק לשעבר, אני יודעת כמה קשה לתפעל עסק מזון, במיוחד בתקופות הלחוצות וכמה חשוב לקבל חיבוק ותמיכה, דווקא ברגעים הקשים. בכלל, כמה חשוב להיות סבלניים, מקבלים ובעלי עין טובה. לפעמים, קורה גם לי שאני חסרת סבלנות לנותני שירות. זה הזכיר לי לנשום, לחפש את הטוב.
נדמה לי שלפני המלחמה פוסט כזה לא היה זוכה לכל כך הרבה תגובות חיוביות ואוהדות, אולי היו מתעלמים ופחות מגיבים. אבל משהו באווירה הציבורית השתנה ביחס לקושי, למצוקות ולעסקים הקטנים. יש רצון גדול יותר לחבק, לעזור, לתמוך ולהרים זה את זה. אולי אני טועה וגם בימים שלפני זה היה קיים, אבל עדיין אני חושבת שמשהו במודעוּת החברתית שלנו, בכל מה שלא קשור לפוליטיקה, כן השתנה. יש גם אור בתוך הכאוס הגדול.
להרים מבפנים
לאחרונה, בנסיעות שלי, אני מוצאת את עצמי מאזינה לפודקאסטים בנושא התפתחות אישית לשיעורים רוחניים. מה שהתחיל כדרך להעביר את הזמן בנסיעות, במקום לשמוע מוזיקה (בחודש האבל), הפך ממש לאוצר קטן של השראה. יש משהו בנסיעה לבד בשקט שמאפשר להקשיב, לעבד ולדמיין. הפודקאסטים פותחים בפניי עולמות ואני נחשפת לאנשים מעניינים ולכלים לניהול רגשות, לשיפור עצמי, עם סיפורים אישיים של אנשים שעברו דרך, צמחו, עשו שינויים ומביאים ידע מעניין ותובנות חשובות לחיים.
אני מרגישה שהקשבה לשיעורים ממש מחזקת אותי וממלאת באנרגיה. לפעמים, אני מגיעה ליעד ובא לי להמשיך לשבת באוטו ולהקשיב. שמתי לב שמשפט אחד שאני שומעת יכול לעשות לי סוויץ' קטן בראש ופתאום, אני מסתכלת אחרת על בעיה שמטרידה אותי, עולים לי רעיונות מעניינים בנסיעות. תמיד קראתי ספרי מודעוּת והתפתחות אישית, אבל כשאפשר לנצל גם את הנסיעות, זה מנגיש את הידע ועושה לי חשק ללמוד עוד, לשמוע יותר.
בסופו של דבר, התפתחות אישית היא מתנה שאנחנו נותנים לעצמנו. כשאנחנו משקיעים בללמוד לגדול, אנחנו לא רק משתנים ומשתפרים לעצמנו, אלא גם מקרינים על כל מי שסביבנו. כמו בסיפור על המסעדה, כשאנשים בוחרים להרים, לחזק ולתמוך, הם יוצרים מציאות אחרת, טובה יותר. כשאנחנו בוחרים להרים את עצמנו מבפנים, אנחנו פותחים דלת לחיים מלאים יותר, עשירים יותר ושמחים יותר שמקרינים אור לעולם.
