לפני כארבעים שנה, אמר יגאל אלון: “עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו – לוט בערפל”. האמירה הזאת של יגאל אלון מתנוססת על קיר ארכיון הגולן. כעת, הארכיון בסכנת סגירה
“אדם צובר זיכרונות, כמו נמלים בחודשי הקיץ”, היטיבה לשורר יונה וולך. הזיכרונות שצובר אדם הם חלק משמעותי מזהותו, מישותו, ממהותו, ממי שהוא, ממי שיהיה, ממה שירצה להותיר אחריו, ממה שירצה להנחיל לילדיו, לנכדיו, לניניו
ארכיון הגולן אוצֵר את זיכרונותינו, את עברנו, את מפעל חיינו, את זהותנו. זהו ארכיון שבו מצויה כל ההיסטוריה שלנו – של מועצות הגולן, של ועד יישובי הגולן, של מוסדות החינוך והתרבות בגולן, של ארגוני הכלכלה והפיתוח בגולן, של יישובי הגולן
לאחר השריפה שבה עלו באש רוב בתי המושב מבוא מודיעים, רואיינו רבים מן האנשים שאיבדו את בתיהם בכלי התקשורת. בפי רוב המרואיינים נשמע מסר דומה: הבית הלך – נבנה בית חדש. הרהיטים נשרפו – נקנה רהיטים חדשים. אבל אלבומי התמונות… אלבומי התמונות! זאת כל ההיסטוריה שלנו… מי יחזיר אותם… אין לי עכשיו אף תמונה של ההורים שלי… וכו’ וכו’.
האדם זקוק לחמצן, למים, למזון, לקורת גג, למיטה. מה זה אלבומי תמונות? הגוף יכול לחיות היטב בלעדיהם.
זה נכון. אפשר לחיות בלעדיהם. אך מותר האדם מן הבהמה, שאין הוא מסתפק ב”חיים עצמם”, אלא גם בטעם החיים. כמאמר אותו “חכם סיני עתיק” – “אני זקוק ללחם כדי לחיות, ולפרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות”. כן, יש דברים שהם טעם החיים.
“אדם צובר זיכרונות, כמו נמלים בחודשי הקיץ”, היטיבה לשורר יונה וולך. הזיכרונות שצובר אדם הם חלק משמעותי מזהותו, מישותו, ממהותו, ממי שהוא, ממי שיהיה, ממה שירצה להותיר אחריו, ממה שירצה להנחיל לילדיו, לנכדיו, לניניו.
כך אדם. כך משפחה. כך קהילה. כך אומה.
כתב זאב ז’בוטינסקי, לפני 90 שנה: “יש היגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתכניות של מחר”.
כתב אחד העם, לפני 128 שנים: “גרועה הרבה מזו היא על כן כתה אחרת, האומרת להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר; המאמינה, כי אחר היסטוריא [כך במקור. א.ה.] של אלפי שנה, אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכול מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר, ה’אני’ הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא, עם זיכרונותיו ותקוותיו, וכי אם היה הוא יכול להתהפך ללא־הוא, היה מוצא זה כבר הרבה דרכים לפניו”.
כתב ברל כצנלסון, לפני 85 שנה: “מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בַּנִימִין אשר דרכן יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ”.
אמר יגאל אלון, לפני כארבעים שנה: “עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו – לוט בערפל”.
האמירה הזאת של יגאל אלון מתנוססת על קיר ארכיון הגולן.
ארכיון הגולן בסכנה. השילוב של מאבקי כוחות בלתי פוסקים בפוליטיקה הפנימית של המועצה המקומית קצרין, וקשיים כלכליים בשתי המועצות בגולן, עלול להביא לגדיעת ארכיון הגולן; אחת הפנינים של הגולן, אחד הארכיונים הטובים והמובילים בארץ, ארכיון עטור פרסים ארציים, מוסד המהווה גאווה גולנית גדולה.
גם אם לא תהיה החלטה גורפת על סגירתו (וגם דיבורים כאלה נשמעו), אלא “רק” סגירת כמעט כל תקציבו, הזעום בלאו הכי, המשמעות היא אותה משמעות. גם אם במקום ארכיון חי ופעיל, יהיה מחסן של חומרים עם “שומר מסך”, המשמעות היא אותה משמעות – חיסול המפעל הנפלא הזה.
עד לאחרונה, הופעל הארכיון בידי מנהלת, טובה מנדל ושני עובדים. עם צאתה של טובה לגמלאות, לא צורף עובד נוסף. מחליפהּ, אלישע בן איבגי, לא הוגדר כמנהל, אלא כ”רכז”, כדי שימשיך לקבל את השכר, שמְאלֵץ אותו להשלים הכנסה בעבודה נוספת. עכשיו, זוממים להוריד תקן; שיהיה רק עובד אחד, בכמעט אפס תקציב. זהו צחוק מעבודה ויותר משזה צחוק – זה בכי. כמה קוצר ראות ואי הבנת עומק התרומה של הארכיון, יש במגמה הזאת.
ארכיון הגולן אוצֵר את זיכרונותינו, את עברנו, את מפעל חיינו, את זהותנו. זהו ארכיון שבו מצויה כל ההיסטוריה שלנו – של המועצה האזורית גולן, של המועצה המקומית קצרין, של ועד יישובי הגולן, של מוסדות החינוך והתרבות בגולן, של ארגוני הכלכלה והפיתוח בגולן, של יישובי הגולן.
במרבית היישובים, כולל הקיבוץ שלי, היה ארכיון מוזנח, לא מטופל, לא משומר, לא מסודר, עם איסוף אקראי של חומרים. רוב היישובים הבינו שעליהם להעביר את ארכיונם לארכיון הגולן – ולפתע, ההיסטוריה שלהם מאורגנת, מסודרת, מפותחת, נגישה לדורות הבאים, לעבודות שורשים, לחגי משק, לעלוני היישובים. גם לצרכים מעשיים. למשל, לצורך מבצע פינוי המוקשים בגולן, ישבו בעלי המקצוע בארכיון הגולן, שם מצאו את המפות הרלוונטיות, החל במפות סוריות שנתפסו שלל במלחמה ועד מפות צה”ליות מהשנים שלאחר שחרור הגולן וזו רק דוגמה אחת מרבות.
אלישע בן אבגי, מנהל הארכיון (“רכז” בהגדרה הרשמית, לצורכי “חיסכון”), הוא יזם בנשמה והוא שחקן נשמה. הוא גייס מתנדבים, יזם כנסים, מוציא ניוזלטר חודשי ומעלה, אחת לכמה ימים, חומרים מן ההיסטוריה שלנו למרשתת. אזור המכבד את עצמו היה מבין שמדובר באדם שהנו נכס לאזור, שיש לטפח ולהגדיל אותו. ואצלנו…
כמה מילים על הזיקה האישית שלי לארכיון הגולן. אני חוקר את תולדות ההתיישבות בגולן. אני חורש בשדה בור, שלא נחקר מעולם.
לפני כחודשיים יצא לאור, בספריית “ידיעות ספרים”, ספרי “יהודה הראל – ביוגרפיה”. ספר זה מעביר לקורא, דרך סיפורו האישי של יהודה הראל, את הביוגרפיה הקולקטיבית של ההתיישבות בגולן. ברשימת התודות לספר, כתבתי: “בתקופת כתיבת הספר היה ארכיון הגולן ב’מכון שמיר למחקר’, שבו נמצאים גם הארכיון האישי של יהודה וארכיון מרום גולן, ביתי השנה. תודה למנהלת הארכיון, טובה מנדל ולעובדי הארכיון, אלי אברמוביץ’ ואלישע בן איבגי, על שירות מסור ומקצועי”.
בשבוע שעבר, התפרסם בכתב העת המדעי “אופקים בגיאוגרפיה”, של אוניברסיטת חיפה, מאמר פרי עטי, על ראשיתה של קצרין, על תפקידם של היישובים הכפריים בהקמתה ועל הזיקה בין קצרין למועצה האזורית, בשנותיה הראשונות. מאמר זה מבוסס על מחקר מקיף שערכתי בנושא. המחקר הזה לא היה מתבצע ללא ארכיון הגולן והחומרים המצויים בו.
בשנה שעברה, הובלתי את שנת הארבעים לאורטל. במהלך השנה, פרסמתי בעלון הקיבוץ מאמרים על ההיסטוריה של אורטל. כל המאמרים התבססו על חומרים המצויים בארכיון הגולן. במסגרת אירועי הארבעים, ערך פורום המנהלים של קיבוץ אורטל יום בארכיון, שעסק בהיסטוריה של אורטל, כפי שהיא משתקפת בחומרי הארכיון ומה ניתן ללמוד מן העבר כדי להבין את ההווה ולעצב את העתיד. כל המשתתפים התפעלו מן הארכיון וציינו את האירוע כחוויה מרוממת נפש.
גם הארכיון האישי שלי, על אלפי המאמרים שכתבתי והחומרים מכל התפקידים הציבוריים שביצעתי, מצוי בארכיון הגולן. רינה כהנא, שניהלה בעבר את הארכיון, הפצירה בי במשך חודשים להעביר את הארכיון האישי שלי לארכיון הגולן. אני, ביוהרה, סירבתי. רציתי אותו אצלי. הייתי בטוח ש”פעם” יהיה לי זמן לסדר אותו. לפני כמעט עשרים שנה, הייתה הצפה בבית שלי. למרבה המזל, ארגזי הארכיון שלי לא נפגעו. למחרת בבוקר, העמסתי אותם ומיהרתי להעביר אותם לארכיון.
ספינה נקלעה לסערה ורב החובל ציווה את הנוסעים: כדי להקל את העומס על הספינה, כל נוסע ישליך לים חפץ אחד. יהודי שהיה בין הנוסעים מיהר והשליך לים את השקית עם הטלית והתפילין.
סיפור יהודי ישן זה, מתאר מציאות שמוכרת לנו. כשהתנועה הקיבוצית נקלעה למשבר, היא מיהרה לסגור מוסדות תרבות ואמנות, שהם הטלית והתפילין שלה. למה? כי זה “מותרות”. אך גם היא לא נגעה במכוני המחקר והארכיונים שלה.
אני קורא לראשי המועצות, חיים רוקח ודימיטרי אפרצב, לגלות מנהיגות ואחריות, להבין את משמעותו של הארכיון בחיינו ולהציל אותו מכליה.
אני קורא למנכ”לי המועצות, אשכול שוקרון ולילך גבע, להפעיל ראש גדול, לצאת מקופסת החור שבגרוש, לבחון את הדברים בראייה רחבה ולשמור על הארכיון.
אני קורא למנהלי הקהילות, שאוצר זיכרונותיהם ועברם שמור בארכיון, להשמיע קול ולהיאבק בגזירה.
אני קורא לתושבי הגולן; תושבי קצרין ויישובי המועצה האזורית, להיאבק כדי לשמור על הנכס הזה למעננו ולמען הדורות הבאים.
כי בנפשנו הדבר!
