סוכני הכאוס של השישה באוקטובר שוב הולכים ומשתלטים על השיח ושוב מסכנים את קיומה של החברה הישראלית, בעיצומה של מלחמה קשה. את הפילוג והשיסוע צריך לשבור ולשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהווה מרכז החברה והקול המוביל בה
הטבח בנגב המערבי בשבעה באוקטובר תפס את החברה הישראלית בשעתה הקשה ביותר, מאז קום המדינה. החברה הקרועה והשסועה הייתה על סף תהום. שיח השנאה, ההסתה והקונספירציות השתלט. הציבוריות הישראלית התחלקה לשני מחנות, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו. היה זה איום קיומי של ממש.
מי היה אשם במצב? נשאיר זאת להיסטוריונים של העתיד. אומר רק שמי שטוען שהאשם הוא רק בצד השני – טועה ומטעה ובמקרה הטוב, לוקה בחוסר מודעות עצמית.
הדבר הנורא ביותר היה הדיבור על היפרדות לשתי מדינות. אף שמדובר ברעיון הבל שההיתכנות שלו היא אפס, עצם העובדה שהוא היה באוויר ושעשרות אלפים חתמו על עצומה ברוח זו, היא כשלעצמה חורבן.
ואז הגיע שבעה באוקטובר המר והנמהר. קיבלנו תזכורת שאנו עם אחד, שהאויב רוצה להשמיד את מדינת ישראל ורוצח יהודים באשר הם וממש לא מעניין אותו אם נרצח א’ הוא בעד חוק הסבירות ונרצח ב’ נגדו, או להפך. רעיון העוועים המטורף, שעל פיו קיבוץ כפר עזה החילוני ושכנו, קיבוץ סעד הדתי, צריכים להיות בשתי מדינות שונות, ושחברי ניר עם ורוחמה צריכים להיפרד משדרות לשתי מדינות נפרדות, נראה מזוויע וחולני יותר מאי פעם.
יחד? ננצח
בשבעה באוקטובר, קיבלנו תזכורת על אודות ברית הגורל בינינו. אין די בברית גורל כדי לקיים לאורך דורות לאום, מדינה, חברה. יש צורך למנף את ברית הגורל לברית של ייעוד משותף. אבל ברור היה, שכעת אנו במלחמה, מלחמת קיום, וכעת לבבות כולנו פועמים כלב אחד – יחד ננצח!
היו מי שמהרגע הראשון סלדו מן היחד הזה. כבר בשבעה באוקטובר עצמו, החלו כמה מנוולים להמציא את תאוריות הקונספירציה המטורללות על “בגידה” שהביאה לטבח; עלילת דם בזויה שנועדה לנקות את נתניהו מאחריותו לגדול המחדלים בתולדות המדינה. בו ביום, תמונת הראי שלהם החלו לרקום את המהלכים למינוף הטבח לקידום מטרותיהם הפוליטיות, לחידוש המחאה ולהדחת נתניהו. אבל הם היו בשוליים. העם, רובו ככולו, התלכד סביב הרעיון – יחד ננצח.
אבל השוליים הקנאיים, שוחרי הקרע, אנשי השנאה וההסתה, לא שקטו ולא נחו ולא חדלו לכרסם ולכרסם ולכרסם. שורפי האסמים, סוכני הכאוס נשארו בשלהם. הם דבקו בשישה באוקטובר ועשו הכול כדי לחזור לשיח שאפיין אותו, כי שנאתם-אוּמנותם ואין להם קיום ללא הקרע.
הם השפיעו. היום, בעיצומו של החודש החמישי למלחמה, אנשי השישה באוקטובר שוב הולכים ומשתלטים על השיח ושוב מסכנים את קיומה של החברה הישראלית, בעיצומה של מלחמה קשה.
איך הם הצליחו להפוך את סוגיית החטופים, שיא הקונצנזוס, למוקד של קרע, שנאה והסתה? הרי על פי השיח הציבורי, העם מתחלק לשניים, כך שמי שתמכו בהפיכה המשטרית מוכנים להקריב את החטופים למען חזון משיחי הזוי ומי שהתנגדו לרפורמה המשפטית חותרים לכניעה ולניצחון החמאס כדי להפיל את ביבי. אלה מכנים את טבח השבעה באוקטובר “טבח קפלן” ואלה – “טבח ביבי”.
הרוב הגדול, המוחלט, של הציבור הישראלי, אינו חלק מן השיח הרעיל הזה. הרוב המוחלט סולד ממנו. גם לפני הטבח, הרוב סלד ממנו וכעת, על אחת כמה וכמה. אלא שהרוב, כתמיד, דומם.
את המציאות הזאת, חייבים לשנות. אסור לרוב לשוב ולשתוק ולתת לשורפי האסמים להחריב את הבית. הרוב חייב להתעורר ולומר: עד כאן.
הקרב על נפש הישראליוּת
את משטר המחנות, היוצר שיח זהויות שבטי של “הם” ו”אנחנו”, הם – הרעים ואנחנו – הטובים, צריך לשבור. כדי לעשות כן, יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהווה מרכז החברה והקול המוביל בה. הקיצונים יידחקו למקומם הטבעי, בקצה. כאשר הם בקצוות, יש בהם תועלת. הם מאתגרים את השיח ואת הקונצנזוס. כאשר הם משתלטים על המרכז, הם מסכנים את הקיום. הרוב הדומם, הרוב שבמרכז, הרוב שמאמין באחדות לאומית שמעל למחלוקות, המכובדות כשלעצמן, חייב לבלום את ההידרדרות ולתפוס מנהיגות.
במהלך השנתיים האחרונות, קמו גופים רבים, ובעיקר מאז הטבח, בחתירה להסכמה לאומית רחבה. חלקם קיימים עוד קודם לכן. החשוב והגדול שבהם הוא “הרבעון הרביעי”, שעליו כתבתי לפני שבועיים, שבניגוד לשאר הקבוצות, חותר להיות תנועת המונים והוא הולך ומתרחב בקצב מסחרר, מיום ליום. בין אם הרבעון יישאר תנועה חוץ-פרלמנטרית ובין אם יהפוך למפלגה, השפעתו תהיה רבה.
גופים נוספים הם “תיקון 2024”, “אמנת בראשית”, הציונות הממלכתית, “דתיים ציונים דמוקרטים”, “פנימה”, “תנועת או”ר, “מנהיגות מחברת”, מכון “תכלית”, “כולנא”, “שומרים על הבית המשותף”, “נאמני תורה ועבודה” “יוזמת המאה”, המילואימניקים ועוד. אני בטוח שיש גופים שלא שמעתי עליהם, החותרים לאותה מטרה.
“תיקון 2024” והמילואימניקים הם שני ארגונים שהוקמו בידי צעירים שסיימו את המילואים ויצאו לקרב על נפש החברה הישראלית. בדרך כלל, אני חושש מאוד מהתארגנות סביב המילואים. אני סבור שצה”ל צריך להיות מחוץ למשחק, לחלוטין. ראינו איך הכנסת המילואים למחלוקת, הובילה לסרבנות הממארת (אף שבדיעבד, מסתבר, שהיה זה רק איום בסרבנות, אך גם הוא חמור כשלעצמו).
הפעם, אני תומך בהתארגנויות הללו. שירות המילואים כינס יחד אנשים שעד יום הגיוס עמדו משני צדי המתרס, נאבקו זה בזה בכל הכוח. והנה, הם התלכדו כאיש אחד להגנה על המולדת, תוך אחדות מטרה ונכונות של כולם להקריב את חייהם למען המדינה האחת שלנו ולא פחות מכך – איש למען חברו, ללא הבדל דעה והשקפה. כשיצאו החוצה – כמו במערכון הנפלא של ארץ נהדרת” – “כמה טוב שבאתי הביתה”, הם נתקלו בשיח שישה באוקטובר על סטרואידים. כעת, הם נרתמים לשמור על היחד שחוו במילואים, על הרוח הישראלית – רוח האחדות, ולא לתת לרוח ההפוכה, רוח הקרע והשנאה, לחזור ולהשתלט עלינו ולהרוס אותנו. לכן – ברוכים יהיו. הרי אין חשש שהם ידרדרו לסרבנות, גם לא בכינוייה המכובסים כמו “השעיית התנדבות” וכד’.
קבוצת “בראשית”
אני רוצה לציין כאן במיוחד ארגון אחד, שאני אחד ממייסדיו ופעיליו – “הציונות הממלכתית”.
באחד מימי שישי, בקיץ הלוהט, תרתי משמע, שעבר עלינו, התפרסמה מודעת ענק של קבוצת “בראשית” (אין קשר ל”אמנת בראשית”, שנוצרה אחרי הטבח) – קבוצה של אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, פעילים במחאה ותומכי המהפכה, שחתמו על גילוי דעת סביב נוסח קצר ברוח מגילת העצמאות, שעשוי לגלם את היחד הישראלי וקראו להסכמה לאומית.
מה שצד את עיניי היה ההרכב של החותמים. לצד אנשים שלאורך שנים שותפים למהלכי ההידברות וההסכמה הלאומית, היו אנשים הידועים כקיצונים, את חלקם אני מכיר באופן אישי, והופתעתי לראות אותם שם. אם כל אלה חתמו על מסמך אחד, יש כאן משהו מבטיח.
כיוון שאני מכיר חלק מן החותמים, פניתי אליהם והצטרפתי אל הקבוצה. השתתפתי בפגישה השנייה שלה ומצאתי נכונות ליצור הסכמה. שמחתי על כך ושמחתי להיות חלק מכך.
למגינת לבי, הקבוצה הפכה בעיקר לקבוצת וואטסאפ, שעסוקה בהתנצחות והתנגשות בלתי פוסקת, הנמשכת עד היום. יש יתרון בקיומה של קבוצת הוואטסאפ הזאת, בעצם העובדה שהוויכוח בתוכה הוא בין הצדדים, ולא שיח של כל קבוצה בתוכה. גם צמחו ממנה כמה יוזמות חיוביות. אך מהתיש הזה לא יצא חלב ובניגוד לחברה הישראלית, בקבוצה הזאת האשמה בכך היא בהחלט של הדופן השמאלית. הסיבה לכך היא שהקיצונים במחנה הימני לא הצטרפו לקבוצה, אך יש בה בהחלט שמאל קיצוני. הציונים הדתיים בקבוצה הפכו לשק חבטות והואשמו בכל מעשי ודברי הקיצונים בציונות הדתית, אף שאותם אנשים רחוקים מהם.
הסכמה מתוך מחלוקת
לא בכדי, לא הזכרתי את קבוצת “בראשית” בין הארגונים שיוצרים את המיינסטרים. אולם מתוכו צמחה תנועת “הציונות הממלכתית”. היא יצאה מהחלק של מרכז-ימין (על פי ההגדרות המקובלות, אף שאינן ממש מקובלות עליי). במפגש הייסוד, שבו נכחו עשרה אנשים, הייתי היחיד שאינו מן הציונות הדתית. בינתיים, הקבוצה התרחבה. היא כוללת עשרות אנשים והיא הרבה יותר מאוזנת ומגוונת, הן בהשקפות הפוליטיות והן באמונות הדתיות של חבריה.
הייחוד בקבוצה, הוא הניסיון שלה לגבש מסמך מפורט של הסכמה לאומית רחבה בסוגיות המחלוקת. המסמך הזה עשוי להוות בסיס לכל הידברות, במקום שהיא תיפתח מעמדות המוצא המנוגדות של הצדדים השונים. אני שייך לצוות המצומצם המנסח את המסמך. גם אני, כמו כל אחד מהצוות, לא מזדהה במאה אחוז עם כל מילה וכל רעיון שבו. ככה זה, כאשר מנסים לגבש הסכמה מתוך מחלוקת. בנוסף למסמך המפורט, מנוסח גם דף עקרונות כללי, ייצוגי.
בין הקבוצות השונות יש שיח והידברות. בעיניי, הדבר החשוב ביותר הוא ללכד את הקבוצות, כך שתהפוכנה לכוח משפיע ושובר שוויון בחברה הישראלית. הכוח הזה אינו מחייב התמזגות מוחלטת של הקבוצות, אלא פעולה משותפת, סינרגטית, שרק היא יכולה להביא להצלחה.
אני רואה בהתלכדות הזו דחיפות רבה, עד כדי פיקוח נפש, כי אסור לנו לתת שוב לקנאים הפירומנים להצית שריפה גדולה, שסופה – מי ישורנו?
