כהורים וכמחנכים, אנחנו רוצים שילדינו יצליחו. נכמה מקום אנחנו נותנים לחוזקות של הילדים שלנו?
כהורים וכמחנכים, אנחנו רוצים שילדינו יצליחו, יתנהגו נכון ויגדלו להיות אנשים טובים. אך בתוך כל הרצון הטוב הזה, עולה שאלה חשובה: כמה מקום אנחנו נותנים לחוזקות של הילדים שלנו? ילד שגדל בבית שבו מדגישים בעיקר את מה שחסר, את מה שדורש תיקון ואת מה ש"לא בסדר" – לומד להסתכל על עצמו דרך עדשה ביקורתית. לעומת זאת, ילד שגדל בבית שבו מבחינים גם בטוב שבו, במאמץ שלו, בכישרונותיו וביכולותיו – לומד להכיר בערכו.
הורה שאינו נותן מקום לחוזקות של עצמו, יתקשה ללמד את ילדיו להוקיר את חוזקותיהם. כאשר הורה ממעיט בערך עצמו, מבטל הצלחותיו, או חי מתוך ביקורת עצמית מתמדת, ילדיו לומדים ממנו כיצד להתייחס לעצמם. רבים מאתנו גדלו על חינוך צנוע ועניו. חונכנו "לא לעוף על עצמנו", לא להחצין הצלחות ולעתים, אף להצניע כישרונות. הערכה עצמית אינה גאווה. הערכה עצמית היא היכולת להכיר בטוב שבנו, לכבד אותו ולשקף אותו גם כלפי חוץ, בענווה ובביטחון.
הפסיכולוגיה החיובית מביאה מבט אחר על החיים. במקום להתמקד רק במה שלא עובד, היא מציעה להתבונן במה שכן עובד. במקום לשאול "מה לא בסדר בילד?", לשאול: מהן החוזקות שלו? מהם הכישורים שלו? באילו מקומות הוא מתאמץ ומתגבר? אין פירוש הדבר להתעלם מחולשות או מקשיים. להפך. המטרה היא לתת כוח לחוזקות ומתוכן לעזור לילד להתמודד גם עם המקומות החלשים. כך, למשל, ילד ששפך בטעות כוס חלב, אינו זקוק לתיוג. אם אימא אומרת: "מתי כבר תלמד להחזיק כוס?" ואבא מוסיף: "אתה מרושל ומסורבל כמו דוב", הילד לא לומד זהירות. הוא לומד שהוא "לא בסדר".
יסודות לחיים
לעומת זאת, אפשר לומר: "זה קורה לפעמים. בוא ננקה יחד ובפעם הבאה, נחזיק בשתי ידיים". ביקורת בונה מצביעה על הדרך הנכונה, מבלי לפגוע באישיותו של הילד. היא מתקנת מעשה, לא שוברת נפש. מילים של הורים ומחנכים נחקקות בזיכרונו של הילד ומעצבות את אישיותו. כהורים וכמחנכים, עלינו לנתב את ההכוונה לחיים טובים, רגועים ובטוחים. אז איך מעצימים חוזקות ולא פוגעים בהערכה העצמית?
הנה כמה טיפים להורים: לתפוס את הילד "על חם" דווקא בטוב לומר: "ראיתי שהתאמצת". לשבח מאמץ "כל הכבוד שהתמדת ולא ויתרת". להפריד בין המעשה לבין הילד "הפעם לא השקעת מספיק". להימנע מהשוואות. להאמין ביכולת של כל ילד להצליח. הצלחה נמדדת בהתמדה, בעמידה בזמנים, במשמעת עצמית וברצון לעשות את המקסימום. להיות מודל אישי. הורה שמדבר על עצמו בכבוד ומכיר בחוזקותיו. לעצור לפני כעס, לנשום, לחשוב ולהגיב מתוך חינוך, לא מתוך סערת רגשות.
בסופו של דבר, כל ילד זקוק למבוגר אחד לפחות שיאמין בו באמת, שיראה מעבר לטעות, שיזהה את הכוחות שבו, שיזכיר לו מי הוא. כשאנחנו בוחרים לראות את החוזקות של ילדינו, אנחנו לא רק מחזקים את הביטחון העצמי שלהם, אנחנו בונים להם יסודות לחיים שלמים.
