לא, לא יכולה. מסכימה לאסוף אותם, עם התיקים הענקיים, ההתלבטות, הירידה המסורבלת והזמן שכל זה לוקח. אבל הריח שטרמפיסטים חונקים אתו את הרכב, זה לא
הקיץ והחופש מביאים אתם המון מטיילים לגולן. השנה, קצת פחות. אבל עדיין תחנות האוטובוס מלאות בנערים ובנערות שמחים, עם כובעים על הראש ותיקי טיול ענקיים. גם כשאני ממהרת ובשיחת טלפון חשובה, צו הלב והמצפון אומרים לי לעצור להם ואני עוצרת. תמיד קופצים מהתחנה עוד כמה חברים. בדרך כלל, לוקח להם זמן להתלבט אם כדאי להם לעלות, או לחכות לטרמפ אחר. עד שהם מעמיסים את כל הציוד, ואחר כך כשהם יורדים, אני צריכה לגייס סבלנות, לחכות שירדו וייקחו את כל התיקים ובדרך כלל, הם משאירים חגורת בטיחות אחת בחוץ, לא סוגרים טוב הדלת ומפילים החוצה איזו שקית שהייתה על הרצפה. עם כל אלו, אני עוד יכולה להסתדר.
הבעיה הקריטית של הטרמפיסטים האלו, בעצם שלנו, הנהגים, היא הצחנה ושובל הריח שהם מכניסים אתם לאוטו. השבוע העליתי שלושה נערים והרגשתי שאני עומדת למות מהריח, פתחתי חלונות, הוצאתי קצת את הראש החוצה וכלום. הריח נדבק ואני רגישה לריחות וקשה לי… בא לי לעצור את הרכב ופשוט ולהעיף את כולם החוצה, בעוון של פגיעה בנהגת עם הסירחון. לעזאזל, הם לא מריחים את עצמם לפני שהם נכנסים לרכב זר? "למה הם לא שמים דיאודורנט?", אני זועמת כשאני מספרת למתבגר, כאילו היה חלק מהם והוא מסביר לי שהם "בטח שמו בבוקר ואז נכנסו למעיין והאפקט נגמר ועכשיו את סובלת".
"ומה את רוצה?", הוא ממשיך, "בנים לא מסתובבים עם דיאודורנט בתיק כמו בנות".
הוא מנסה לשכנע אותי ואני משביעה את הבנים שלי לא לשכוח להצטייד בדיאודורנט. אף אחד לא אמור להתעלף מהריח הרע הזה.
כאימא לילדים בוגרים, אני מכירה את התופעה, ועדיין היא בלתי נסבלת. הנה, כתבתי על זה קחו לתשומת ליבכם.
שחרור
כשאת אימא למתבגרים, החופש הגדול אמור להיות פחות מלחיץ מבחינת תעסוקה ובייביסטר. אני זוכרת את השנים כשהם היו קטנטנים ואנחנו עבדנו ביולי-אוגוסט, חופש במעון ואחר כך בגנים, והיינו שוברים את הראש למצוא להם פתרונות. ייסורי המצפון היו עובדים שעות נוספות וצי של בייביסיטריות ודודים ושכנים וכל מי שיכול היה להושיע ופתאום, וכבר שנים שמגיע החופש הגדול, ואף אחד לא באמת צריך אותי, מלבד כמה גחמות של פינוקי אוכל ויותר כביסות. וחופשה משפחתית שכולנו בעצם זקוקים לה. בגדול, יש תחושה של הקלה.
בגיל ההתבגרות, הם כבר דואגים לעצמם לטיולים, מעיינות וכנרת… בדרך כלל, אני משתדלת לשחרר אותם לטיולים ולמה שהם מבקשים והם, בתמורה, מעדכנים על כל דבר ומקום, לא נוסעים בטרמפים מחוץ לגולן וזמינים כל הזמן.
אבל השבוע, כשהם יצאו לטיול, הרגשתי שאני כבר לא מי שהייתי לפני השבעה באוקטובר. האסון הגדול והמלחמה שיבשו משהו בתחושת החוסן ונכנסו לתוכי חרדות שלא היו. פתאום העדפתי אותם קטנים ומוגנים לצדי, בלי הצורך לשחרר, אבל אני מבינה שזה לא אפשרי. אני משתדלת לעבוד על עצמי ולשחרר, למרות השריטה בנפש. אני שמחה לראות את בני הנוער דבקים בחיים, בטיולים ובאהבת הארץ ומרגישים בטוחים ועצמאיים ולי נותר להמשיך להתפלל שה' ישמור עליהם ושילכו בשלום ויחזרו בשלום ובשמחה ושלא ישכחו דיאודורנט…
