הרעיון – יפה, היישום – שוחה בדם. האסון של השמאל הישראלי הוא ניצחונו האידאולוגי והפוליטי, שהביא ליישום חלקי של דרכו. יישום הדרך הזאת הוכיח בעליל שהיא שגויה
מצבו של השמאל הישראלי גרוע מאי פעם. דווקא היום, כאשר קיימת סבירות גבוהה למהפך שלטוני ולסיום כהונתו של נתניהו, ברור שהחלופה לא תבוא משמאל המפה הפוליטית ואפילו לא מן המרכז. שרידי השמאל הישראלי נאבקים על קיומם. מה גרם להתרסקות השמאל?
למיטב הכרתי, הטרגדיה של השמאל הישראלי והגורם לנפילתו, היא דווקא ההצלחה הגדולה שלו ותוצאותיה. כשאני מדבר על הצלחת השמאל, אין כוונתי להצלחה ההיסטורית האדירה של תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות שלה בבניין הארץ, ביישוב הגבולות, בהקמת כוח המגן, בהקמת המדינה ובהובלתה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. כוונתי היא להצלחה האידאולוגית והפוליטית של הפלג היוני, בתוך השמאל הישראלי.
תנועת “שלום עכשיו” קמה ב-1978, בתקופת ממשלת בגין, לאחר ביקור סאדאת, בטענה שישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית לשלום עם מצרים. אולם, באותה מידה, היא יכולה הייתה לקום, ואף ביתר שאת, בתקופת ממשלות המערך, שבין מלחמת ששת הימים ועד המהפך הפוליטי.
המדיניות של המערך הייתה נצית, היו אלה ממשלות ביטחוניסטיות ואקטיביסטיות מבחינה התיישבותית – בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בעוטף ירושלים, בצפון סיני, במפרץ שלמה וברצועת עזה. אכן, בראשיתה, עוררה “שלום עכשיו” הסתייגות של ממש בקרב מפלגת העבודה והתק“ם. אולם הזרם היוני, ש“שלום עכשיו” במרכזו, היה להצלחה פוליטית ואידאולוגית מרשימה.
אידאולוגיה, שהייתה מנת חלקה של קבוצה קטנה מאוד, שולית מבחינה מספרית, אך נחושה מאוד ובעלת כישרון הסברתי בלתי רגיל, הפכה למדיניותה של מדינת ישראל; של ממשלות מפלגת העבודה ובמידה רבה, אפילו של ממשלות הליכוד
אידאולוגיה, שהייתה מנת חלקה של קבוצה קטנה מאוד, שולית מבחינה מספרית, אך נחושה מאוד ובעלת כישרון הסברתי בלתי רגיל, הפכה למדיניותה של מדינת ישראל; של ממשלות מפלגת העבודה ובמידה רבה, אפילו של ממשלות הליכוד. רעיונות כמו מדינה פלשתינאית, חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן ומהגולן, שהיו מנת חלקם של שולי השמאל, הפכו למדיניות ישראלית רשמית. זאת הייתה ההצלחה האדירה של השמאל היוני בישראל. זה גם היה האסון של השמאל הישראלי. האסון היה שהמדיניות הזו נוסתה בפועל, נחלה כישלון נורא והובילה למרחץ דמים כבד.
רבין
אותה תקווה תמימה ש“רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כןןן“, שהרטיטה לבבות; אותה אידאה יפה ומבטיחה של “אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא… על כן רק שירו שיר לשלום בצעקה גדולה“, שהניעה המונים וזכתה לניצחון מרשים בקרב על התודעה הישראלית ועל דעת הקהל, קסמה לרבים כל עוד הייתה משאת נפש, אך היא נשטפה בנהרות של דם, כאשר נוסתה בחיים עצמם.
בבחירות 92′, כאשר רבין ניצח, רקדו במטה הבחירות של מרצ. “יומרץ רבין“, הם הבטיחו. רבין לא ממש הומרץ. עד יומו האחרון, הוא התנגד למדינה פלשתינאית עצמאית, תמך בריבונות ישראל על ירושלים רבתי, תמך בבקעת הירדן הישראלית, במובנו הנרחב ביותר של המושג, תמך בהישארות גושי ההתיישבות בידי ישראל ובהקמת גושים נוספים, כמו גוש קטיף. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב‘, חודש לפני הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית והיא רחוקה ת“ק פרסה מעמדות מרצ ו“שלום עכשיו“. אבל רבין סטה מדרכו, ממדיניותו ומהבטחותיו לבוחר, בנכונותו לנסיגה מהגולן ובמו“מ עם אש“ף והכנסת ערפאת וצבאו לתוככי ארץ ישראל. הנסיגה מהגולן לא התממשה ובכך ניצלה מדינת ישראל מאסון לאומי, אבל ערפאת וצבאו הוכנסו ליהודה, שומרון ורצועת עזה.
עד סמוך להסכם אוסלו, רבין התנגד בתוקף להכרה באש“ף. הוא הבחין בין מה שכינה “אש“ף שטחים” ל“אש“ף תוניס“. הוא תמך באוטונומיה לתושבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה, אך התנגד בתוקף להכרה באש“ףכארגון
עד סמוך להסכם אוסלו, רבין התנגד בתוקף להכרה באש“ף. הוא הבחין בין מה שכינה “אש“ף שטחים” ל“אש“ף תוניס“. הוא תמך באוטונומיה לתושבים הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה, מבלי לבדוק בציציותיהם הפוליטיות, כדי לשים קץ לשליטתנו עליהם ולכן אמר שלא אכפת לו שהם תומכים באש“ף. אך הוא התנגד בתוקף להכרה באש“ף כארגון ובערפאת מנהיגו, שאינם תושבי “השטחים” והם מייצגים את העם הפלשתינאי באשר הוא, את תביעת “זכות” ה“שיבה” ואת הקמתה של מדינה פלשתינאית מן הירדן עד הים (ובעצם מן הים עד המדבר, כיוון שגם בזכות קיומה של ירדן אין הם מכירים). אך רבין חתם על הסכם עם אש“ף של ערפאת והכניס אותו ליו“ש ולרצועת עזה. את הפסקת השליטה הישירה על הפלשתינאים הוא אמנם השיג, אך המחיר היה בלתי נסבל.
קורבנות השלום
בהסכם אוסלו א‘, ישראל הסכימה להכיר באש“ף ולסגת מעזה ויריחו, תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין והטרור. רבין שוכנע שערפאת הוא המנהיג העליון של הפלשתינאים, שכל פתרון שלא יכלול אותו לא יחזיק מעמד והטרור והמאבק המזוין יימשכו ולכן נסוג מעמדתו. הוא לחץ, מתוך סלידה עמוקה שאפילו לא ניסה להסתיר, את ידיו של רב–המרצחים, כדי לקדם את השלום. היה זה ניצחון גדול של השמאל היוני בישראל. בספרו “לגעת בשלום“, תיאר יוסי ביילין את תדהמתו מכך שכל שרי הממשלה, שעד לפני שבוע נשבעו בכל שבועה ואלָה, ש“לעולם לא נכיר באש“ף“, הצביעו בעד ההסכם. הוא אמר, לדעתי באירוניה, שאפילו התאכזב לראות כזה מהפך במהירות הברק, ללא כל ויכוח.
הסכם אוסלו הביא לאופוריה–רבתי. בשובו לישראל מטקס חתימת ההסכם, הכריז שמעון פרס ש“תמו מאה שנות טרור“. מהר מאוד התבררה ההכרזה היהירה הזו כנכונה כמו הכרזתו של צ‘מברליין, אחרי הסכם מינכן עם היטלר: “הבאתי שלום בדורנו“. הפלשתינאים לא קיימו את ההסכם אפילו יום אחד. כבר ביום הגעתו לארץ, הבריח ערפאת במכוניתו נשק ומחבלים מבוקשים. מיד לאחר ההסכם, החלה מתקפת טרור, פיגועי התאבדות המוניים, פיצוץ אוטובוסים ופיגועי התאבדות במקומות הומי אדם. ניסינו לספר לעצמנו שאלה חמאס ולא ערפאת. אך הרי לא חתמנו עם ערפאת כראש ארגון, אלא כמנהיג אומה, שהתחייבותו וחתימת ידו מחייבים את כל העם הפלשתינאי. כפי שאנו יודעים, ערפאת השכיל להתל בתודעה הישראלית, כאשר השתמש בחמאס כקבלני ביצוע של הטרור, שעה שהוא המשיך לדבר על “שלום של אמיצים“. אצלנו דיברו על “קורבנות השלום“.
הטרור של אוסלו ב‘
למרות ההפרות הרבות של ההסכם, חתם רבין גם על הסכם אוסלו ב‘, שכלל נסיגה ישראלית מהערים המרכזיות וסביבותיהן והעברתן לרש“פ. אחרי הסכם אוסלו ב‘, פיגועי הטרור נמשכו ואף גברו. רבין הקפיא את הנסיגה, הודיע ש“אין תאריכים קדושים” וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את חלקם ומפסיקים את הטרור ואת “הדלת המסתובבת” (מעצר חשודים בטרור שישראל מסרה להם ושחרורם המידי), וכל עוד ערפאת אינו נלחם בטרור, ישראל לא תיסוג מהשטחים שהתחייבה לסגת מהם. כך היה, עד רצח רבין. כאמור, בנאום המורשת המדינית שלו, הוא הציג את הקווים האדומים שלו. למרות השינוי בעצם ההסכם עם אש“ף, הוא דבק במרכיב הטריטוריאלי ברוח “תכנית אלון“, עד נשמת אפו האחרונה.
פרס, שהחליף את רבין, ויתר על ההתניה של ביצוע חלקה של ישראל בהפסקת הטרור.
תוך ניצול ההלם בציבור אחרי הרצח, והדה–לגיטימציה למאבק ציבורי נגד הממשלה, הפר פרס את ההתניה של רבין והביא לנסיגה מידית של ישראל מכל הערים הפלשתינאיות, זולת חברון, שממנה נסוג נתניהו לאחר עלייתו לשלטון
תוך ניצול ההלם בציבור אחרי הרצח, והדה–לגיטימציה למאבק ציבורי נגד הממשלה, הוא הפר את ההתניה של רבין והביא לנסיגה מידית של ישראל מכל הערים הפלשתינאיות, זולת חברון, שממנה נסוג נתניהו לאחר עלייתו לשלטון. במקביל לנסיגה, התעצם הטרור הפלשתינאי במתקפת טרור איומה, במרץ 1996, שהביאה להפסדו של פרס בבחירות, למרות תנאי הפתיחה המצוינים שלו בעקבות רצח רבין.
ברק
הניצחון האידאולוגי המוחלט של השמאל היוני בישראל היה בתקופת אהוד ברק. ברק אימץ את תפיסות השמאל היוני ובעצם אף עקף אותו. הוא היה אובססיבי יותר מכל קודמיו בניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי, אך נכשל. כשהתפנה לנושא הפלשתינאי, הוא הסכים למדינה פלשתינאית כמעט בכל יו“ש, עם “חילופי שטחים” סמליים, לחלוקת ירושלים ולנסיגה מבקעת הירדן. הלקח שלו מכישלון תהליך אוסלו היה שאין עוד טעם בהסדרי ביניים, שבהם ישראל מוותרת על שטח, אך אינה מקבלת הסכם שלום, אלא טרור. הוא האמין שיוכל, באומץ מדיני הרואי, לתת לפלשתינאים את כל מה שכביכול הם רוצים, אך בתמורה, ייחתם חוזה שלום בין הצדדים ובו הצהרה משותפת של שני הצדדים על סוף הסכסוך והיעדר תביעות נוספות.
ערפאת היה מוכן לשקר ולהונות את ישראל בהסכמי ביניים, שבהם אנו מעבירים לידיו שטחים שהופכים בסיס להמשך המאבק המזוין. אבל שידו תחתום על הסכם שלום וסיום הסכסוך? את זאת הוא לא העלה על דעתו. הוא דחה את הצעת ברק על הסף. במקום שברק יכריז בתגובה שהצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא הכריז ש“זו התכנית ואין בלתה“. הפלשתינאים הגיבו במתקפת הטרור הקשה ועקובת הדם ביותר בכל תולדות הסכסוך. גם ערביי ישראל הצטרפו אליהם במרד “אירועי אוקטובר 2000″.
אפילו אז, ברק המשיך לזחול למו“מ תחת אש, שהתקיים בטאבה, שבו היה מוכן להמשיך ולוותר, אך נענה בלעג. המנהיג הפלשתינאי “המתון” דחלאן, הגדיר את הצעות ברק “חרטא ברטא“.
שרון ו“חומת מגן“
בשנת 2000, החל תהליך ההתפכחות של החברה הישראלית. אריק שרון זכה לניצחון גדול והחליף את ברק. הוא הוביל למבצע “חומת מגן“, ששבר את הטרור. הטענה ש“אין פתרון צבאי לטרור” הופרכה. הצעדים המדיניים הביאו לטרור שעלה בחיי 1,500 ישראלים, אחרי הסכמי אוסלו. הצעדים הצבאיים הכריעו אותו. הרש“פ נשארה. ההישג של אוסלו – הפסקת שליטתנו הישירה בפלשתינאים, לא בוטל. אך ישראל העבירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש“פ ביהודה ושומרון. בשנים שבהן הפלשתינאים ביו“ש ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה, היו שנות הטרור הקשות ביותר. כל זה הפסיק, כאשר השב“כ וצה“ל מגיעים אל מיטות המחבלים באישון לילה, לפני שהם יוצאים לפיגועי הטרור. אלה האירועים עליהם אנו קוראים במאמריו של גדעון לוי, על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים במיטותיהם.
מבצע “חומת מגן” אמור היה להתבצע גם ברצועת עזה. אני, כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, גויסתי למילואים בצו 8 כדי להיכנס לשטחים הפלשתינאיים ברצועה. ברגע האחרון, הפעולה בוטלה ונשלחנו לטול כרם. גם כאשר הטרור משטחי הרש“פ ביו“ש דעך, הטרור מרצועת עזה הסלים. ישראל הגיבה בעוצמה, בסיכול ממוקד של ראשי המחבלים ובראשם, השייח‘ יאסין והשייח‘ רנתיסי. אך היא לא הצליחה להדביר את הטרור. באזור הרש“פ ברצועת עזה, שהמשיך להיות עצמאי גם מבחינה ביטחונית, החל טרור הרקטות נגד יישובי גוש קטיף והנגב המערבי.
למרות הצלחת “חומת מגן“, אריק שרון המשיך אף הוא לבצע את תכנית השמאל היוני בישראל. כשהבין שאין לישראל פרטנר למו“מ ולהסכם, הוא החליט על נסיגה חד–צדדית מרצועת עזה. כך, לא תהיה להם עוד עילה להמשך הטרור
למרות הצלחת “חומת מגן“, אריק שרון המשיך אף הוא לבצע את תכנית השמאל היוני בישראל. כשהבין שאין לישראל פרטנר למו“מ ולהסכם, הוא החליט על נסיגה חד–צדדית מרצועת עזה. כך, לא תהיה להם עוד עילה להמשך הטרור. כדי להבטיח זאת, הוא החליט שהנסיגה תהיה מוחלטת, עד גרגר החול האחרון, תוך עקירת ההתיישבות הישראלית כולה, עד היהודי האחרון, החי או המת. הנסיגה הזאת הייתה אמורה לשים קץ לטרור ולהביא לשקט בגבול. עם זאת, שרון הבטיח שאם אחרי הנסיגה יירה כדור אחד מעזה, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים וכל העולם יתמוך בה.
אולמרט – המקסימום
העולם כולו, וישראל בראש, עמדו בתור לפיתוח אזרחי רבתי של רצועת עזה. פרס התפייט על כך שעזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון. אולם כבר הנסיגה עצמה הייתה תחת אש וישראל הבליגה. כאשר ישראל הגיבה במבצע “עופרת יצוקה“, העולם לא ממש תמך בה וקיבלנו את עלילת גולדסטון.
רצועת עזה הפכה לבסיס המרכזי של הטרור נגד ישראל. גם כאשר צה“ל יצא לחלוטין מרצועת עזה, הם המשיכו להילחם ב“כיבוש“, כיוון שמעולם לא טענו שהכיבוש הוא רק בשטחים שישראל כבשה ב-67′, אלא בכל השטחים שכבשה ב-48′. כלומר, הכיבוש הוא עצם קיומה של מדינת ישראל. הם מיקדו את המשך הטרור בתביעת השיבה (“צעדות השיבה“, “משט השיבה” וכו‘), כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מרצועת עזה, יצא טרור הרקטות שכבר פגע פעמים רבות, אפילו בתל אביב ובגוש דן.
אילו ההתנתקות הייתה מביאה לשקט ולהפסקת הטרור, הציבור הישראלי, ברובו, היה תומך בהתנתקות דומה מיהודה ושומרון. אך ההפך קרה ועדיין, דרכו של השמאל היוני הייתה הדרך המובילה במדיניות ישראל. אהוד אולמרט ניהל מו“מ עם אבו מאזן. אולי מה שלא הלך עם ערפאת הטרוריסט ילך עם אבו מאזן המעונב. הוא הרחיק לכת בוויתוריו אפילו יותר מאהוד ברק. הצעותיו מרחיקות הלכת נדחו על הסף.
הציבור הישראלי ראה והבין. והפנים. מה היה לנו שם? היו ניסיונות של ישראל להציע לפלשתינאים נסיגה מלאה והקמת מדינה עצמאית ובירתה ירושלים – וכל ההצעות נדחו על הסף, בשל התנגדותם העקרונית של הפלשתינאים להכרה בישראל ובזכותה להתקיים וסירובם לשלום אתה. לעומת זאת, כל שטח שישראל נסוגה ממנו, בין אם בהסכם, או באופן חד–צדדי, הפך למאורת טרור ושפיכות דמים. אזרחי ישראל הבינו, שנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון לקווי 4 ביוני 1967 יהפכו את תל–אביב וגוש דן ל“עוטפי יו“ש“, על כל המשמעות הכרוכה בכך.
מה עשה השמאל הישראלי עם התובנה הזאת? האם הפיק לקח כלשהו? האם נערך אפילו דיון אחד של בחינת הפרדיגמה? כלום. סטגנציה מחשבתית מדהימה, של סירוב אפילו לדון בבחינה מחדש של דרך, שנחלהכישלוןקולוסלי
העבודה החד“שה
זו הטרגדיה של השמאל הישראלי. זה האסון שלו. האסון שלו הוא ניצחונו האידאולוגי והפוליטי, שהביא ליישום חלקי של דרכו. יישום הדרך הזאת הוכיח בעליל שהיא שגויה והרת אסון.
מה עשה השמאל הישראלי עם התובנה הזאת? האם הפיק לקח כלשהו? האם בחן את דרכו? האם ערך חשבון נפש? האם נערך אפילו דיון אחד של בחינת הפרדיגמה? כלום. פשוט כלום. זו תופעה בלתי נתפסת; סטגנציה מחשבתית מדהימה, של סירוב אפילו לדון בבחינה מחדש של דרך, שנחלה כישלון קולוסלי ודבקות בלתי מובנה בדרך הכושלת. הדבקות הזאת הפכה את השמאל הישראלי לבלתי רלוונטי.
במקום לבחון את דרכו, השמאל הישראלי נגרר אחרי השמאל הרדיקלי, באימוץ מסרים פוסט–ציוניים, שבאו לידי ביטוי במלחמת החורמה בחוק הלאום. אחרי כישלון מדיניותו, הוא נתפס ב“יוזמה הערבית” – הנה, אם לא הגענו לשלום עם הפלשתינאים בדרך שהצענו כל השנים, נוכל באותה דרך להגיע לשלום עם כל העולם הערבי. הם האמינו שהציבור הישראלי ייפול שוב במלכודת הדבש. אגב, מעניין שכאשר ניסו לפתות את הציבור בשלום עם כל מדינות ערב, הם לא לעגו לשלום עם מי שאין לו גבול אתנו ולא זכרו שאיחוד האמירויות היא דיקטטורה ושמרוקו היא סוחרת עבדים. הנה, דווקא מדיניות הפוכה מביאה לשלום עם מדינות ערב, בלי לשלם מחיר המסכן את ישראל.
כעת, מפלגת העבודה עקפה משמאל את מרצ, כאשר העמידה בראשה את מרב מיכאלי. מיכאלי, שאחרי קמפ–דיוויד האשימה את ברק כי הכשיל את השלום וקראה לו להתנצל בפני אזרחי ישראל; שהציעה להחליף את המנון המדינה כי “רק נפש יהודי” לא באה לה בטוב; שקראה לאימהות לא לשלוח את בניהן לצה“ל – היא מנהיגת מפלגת העבודה? לא, זו לא מפלגת העבודה. זו מוטציה של מפלגת העבודה. זו מפלגת העבודה החד“שה.
