לפני עשר שנים, ירו חיילי אסד בשלושה ילדים שציירו גרפיטי בגנות המשטר. פרצו מחאות ובמלחמת האזרחים, שעדיין לוחשת, נהרגו כמיליון איש. תובנות ומסקנות
בראשית מרץ 2011, לפני עשר שנים בדיוק, ירו חיילי צבאו של נשיא סוריה, בשאר אסד, בשלושה ילדים, שציירו גרפיטי נגד המשטר, בעיירה דרעא, שבדרום סוריה. כאשר הוריהם המודאגים של הילדים הגיעו לבדוק מה קרה, אמרו להם החיילים: “תשכחו מהילדים. לכו הביתה לעשות ילדים חדשים ואם יש בעיות, נשלח אליכם הביתה חיילים שיעשו לכם ילדים“.
כעבור ימים אחדים, ב-18 במרץ, פרצו בעיר מהומות מחאה. אסד שלח את צבאו להשליט “סדר” בדרעא, אך המהומות נמשכו. מאות מפגינים נרצחו באש החיילים. המהומות התפשטו לערים נוספות בחורן ובהדרגה, לכל רחבי סוריה. מה שהחל כמהומות בעיר אחת, ונמשך כאינתיפאדה עממית ברחבי המדינה, הפך למלחמת אזרחים, בין משטרו של אסד לבין רוב אזרחי סוריה, שמאסו בשלטונה הרודני של שושלת אסד. לתוך סוריה, החלו להסתנן גורמים זרים, קנאים סונים ובראש ובראשונה, ארגון דאעש, שניסה להשתלט על סוריה, כורדים מעיראק ומטורקיה, שנועדו לחזק את כוחם של הכורדים, בצפון המדינה וכוחות של חיזבאללה, מלבנון, שנועדו לחזק את אסד. כאשר משטרו של אסד עמד על סף התמוטטות, הצטרפו למערכה איראן ורוסיה, שתמכו באסד והצילו את משטרו.
מספר ההרוגים במלחמה אינו ידוע והאומדנים נעים בין חצי מיליון למיליון איש ומספר גדול יותר של פצועים, רובם אזרחים, נשים וילדים. מעל ל-13 מיליון איש נעקרו מבתיהם, רובם עקורים בתוך סוריה ולמעלה מ-5 מיליון פליטים, מחוצה לה.
במלחמה, גילו כל הצדדים, אך בעיקר משטרו של אסד, אכזריות נוראה, ללא כל קווים אדומים. אסד הפעיל נשק כימי נגד מתנגדיו. היום, קיימת לכאורה הפסקת אש, שייצבה את המצב, כאשר אסד שולט, בחסות הכידונים הרוסיים והאיראנים, כמעט ב-2/3 מן המדינה, אך המלחמה עדיין נמשכת, על אש נמוכה יותר ובוודאי שמתחת לפני השטח, הגחלים לוחשות ופתרון אינו נראה באופק.
“סוריה אינה מצרים“
מלחמת האזרחים בסוריה פרצה בעיצומו של “האביב הערבי“, גל ההתקוממות נגד השליטים במדינות ערב השונות, שהחל בתוניס, עבר למצרים ולוב והתפשט לרוב ארצות ערב. בריאיון לעיתון האמריקני “וול סטריט ג‘ורנל“, בסוף ינואר, קצת יותר מחודש טרם פרוץ מלחמת האזרחים, הסביר אסד שהאביב הערבי לא יגיע לסוריה. “סוריה אינה מצרים“, הוא הבהיר.
“למרות העובדה שאנו סובלים מבעיות קשות הרבה יותר ממדינות אחרות, הרי אצלנו שוררת יציבות. זאת, משום שאנו קשובים יותר לבני עמנו וקרובים יותר לעמדות ולתפיסות שבהן הם מחזיקים. כששורר מתח וכשנפערת תהום בין מדיניותה של הממשלה ובין עמדות הציבור, נפתח פתח לאי–יציבות ולאי–שקט. מצרים קיבלה סיוע אמריקני ואילו אנו נותרנו בלא כלום ותחת בידוד בין–לאומי, ובכל זאת, אצלנו, האנשים לא יצאו לרחובות כדי להפגין, שהרי העניין שמוציא אנשים לרחובות אינו הדרישה לרפורמות, או בעיות כלכליות, אלא האמונה האידאולוגית שלהם“.
אסד העריך שעמדותיה הקיצוניות של סוריה, בשאלת היחסים עם ישראל ובסוגיה הפלשתינאית, יעניקו לה חסינות מפני גלי המחאה השוטפים את העולם הערבי, בהיותן של סוגיות אלו, לתפיסתו, מפתח להבנת הנפש הערבית והלכי הרוח בעולם הערבי וממילא אבן בוחן לדעת הקהל הערבית – שעל פיה היא גוזרת, לשבט או לחסד, את דינם של המשטרים הערביים. המציאות, כידוע, טפחה על פניו.
ישראל הופתעה ממלחמת האזרחים עם סוריה. בישראל, שלטון אסד הצטייר כיציב וההערכה הייתה שאם יחלו מהומות, הן ידוכאו במהירות, בנחרצות, באכזריות וביעילות, כפי שדוכאו התקוממויות בתקופת שלטונו של חאפז אל–אסד, אביו של בשאר. כשהמלחמה פרצה, וכיסאו של אסד החל להתערער, העריך שר הביטחון, אהוד ברק, שבתקופה שניהל מו“מ על נסיגה מהגולן הרבה להחניף לאסד האב, אותו כינה “מנהיג אמיץ וחכם, אביה של סוריה המודרנית“, שקץ שלטונו של בשאר אסד הוא עניין של שבועות.
סוריה היא פיקציה
מאז שברק מסר את הערכתו, חלפו עשר שנים. אסד ממשיך לשלוט וכנראה ששלטונו אינו עומד על סף קצו. אבל במה הוא שולט? הוא שולט במדינה? הוא שולט בעם? דומני שהתובנה החשובה ביותר, שסיפקה מלחמת האזרחים בסוריה, היא שסוריה היא פיקציה והעם הסורי הוא פיקציה. סוריה היא מדינה מלאכותית, שכוללת את האוכלוסייה שנמצאת בתוך גבולות שנקבעו באופן שרירותי, ללא כל היגיון דמוגרפי, או גיאוגרפי, בידי פקידי מעצמות קולוניאליסטיות, על פי האינטרס שלהן. על פי הגבול הבין–לאומי הזה, הגולן אמור היה להיות חלק מסוריה. ב“אביב הערבי“, כל המתווה שנוצר במזה“ת אחרי מלחמת העולם קרס, בפרט בסוריה. התובנה החשובה השנייה היא ששלטון שושלת אסד הוא שלטון של עדה קטנטנה, המונה כ-10% מאוכלוסיית סוריה (ויש הטוענים שפחות); עדה שנואה ששולטת באמצעות רודנות קשה והדוקה, מאז 1969 והשנאה אליה הולכת וצוברת תאוצה, לאורך עשרות השנים. האכזריות הרצחנית וחסרת הגבולות של אסד, בהיאחזותו בכל מחיר בשלטון, נובעת, בין השאר, מכך שהוא יודע שאם יאבד את השלטון, צפוי ג‘נוסייד של נקם בעדה העלאווית.
מדיניות ישראל
לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה, מדיניות ישראל הייתה ועודנה חכמה ונכונה (גם אם היו שגיאות נקודתיות). עיקריה: א. ישראל אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של סוריה. גם כי אין זה מתפקידה לקבוע את השלטון במדינות ערביות, גם בשל זכר ההסתבכות בלבנון ובעיקר, כיוון שכאשר חיזבאללה ודאע“ש נלחמים ביניהם, קצת קשה לתפוס צד. ב. ישראל מעניקה סיוע הומניטרי ורפואי לאוכלוסייה הסורית, בעיקר באזורים הקרובים לגבול. ג. ישראל מגִנה על ריבונותה ומגיבה על כל מקרה של זליגת ירי לתוך שטחה, בלי לבדוק אם מדובר בירי מכוון, או בשוגג. ד. ישראל מנהלת מערכה צבאית למניעת איום אסטרטגי על אינטרסים החיוניים לה: מניעת התבססות האויב האיראני בסוריה, מניעת התבססות חיזבאללה לאורך גבולה של ישראל וסיכול העברת אמל“ח שובר שוויון לחיזבאללה בלבנון, דרך סוריה. הכוונה בעיקר למיזם דיוק הטילים, שהוא איום אסטרטגי על ישראל. ה. שמירה על עמימות ואי לקיחת אחריות על פעולותינו בסוריה, כדי לא לגרות את האויב לתגובה. למרבה הצער, לא תמיד ישראל שומרת על הכלל הזה.
התובנה הישראלית החשובה ביותר, ממלחמת האזרחים בסוריה, היא שהגולן הכרחי לביטחון ישראל ואילו ישראל נסוגה מהגולן, היה זה אסון לאומי. אילו ישראל נסוגה מהגולן, היינו נאלצים להתמודד היום עם סכנה של התבססות איראן בחופי הכנרת ועם הקמת מאחזי דאע“ש וחיזבאללה על הגולן.
היד שקפאה. וטוב שכך
רק בשבוע שעבר, דיווח שליחו של אובמה למו“מ בין ישראל לסוריה, פרדריק הוף, לעיתון הסעודי “אשרק אל–אווסט“, על המו“מ המתקדם בין ישראל לסוריה, ממש עד פרוץ מלחמת האזרחים. ב-28 בפברואר 2011, ימים ספורים לפני רצח הילדים בדרעא, הציע שליחו של אובמה לאסד הצעה מפורטת להסכם שלום עם ישראל, המבוסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 1967.
מתוך הכתבה: “מסמכי הוף העלו כי המשא ומתן התבסס על נכונותו של נתניהו לחזור לגבול ה-4 ביוני, מה שמאפשר לדמשק שליטה מוחלטת בגולן, בתמורה להסכם שלום כולל, הכולל ‘ציפייה‘ ישראלית שסוריה תנתק את הקשר עם איראן“.
פרוץ מלחמת האזרחים הביא לסיום המו“מ המסוכן. היום, ברור לכול איזו הרפתקה מסוכנת הייתה הניסיון לסגת מהגולן. רק קומץ סרבני התפכחות, שהמילה “טעיתי” נעדרת מהלקסיקון שלהם, עוד סבורים שצריך היה לסגת מהגולן. הבולט בהם הוא ראש אמ“ן לשעבר, אורי שגיא. שגיא הוא אבי אבות הקונספציה המסוכנת, אף יותר מזו שקדמה למלחמת יום הכיפורים, על פיה אסד (האב) קיבל החלטה אסטרטגית לחתום על הסכם שלום עם ישראל ולשם כך, חיוני שישראל תיסוג מהגולן.
מאז, הוא התומך הנלהב ביותר בנסיגה מהגולן. כאשר ברק ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הוא גייס אותו, חרף יחסי העוינות ביניהם, עוד מימי שירותם בצה“ל, להוביל את המו“מ. בסופו של דבר, אחרי שאסד דחה את הצעתו של ברק, לנסיגה מכל הגולן זולת כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכנרת, שגיא האשים את… ברק (!), שלא ויתר מספיק, ופרסם על כך ספר – “היד שקפאה“. הוא לא התכוון לידו של ברק, שנותרה תלויה באוויר, כאשר שר החוץ הסורי פארוק א–שרע סירב ללחוץ אותה, בפסגת וושינגטון, אלא לכך שברק לא עשה את הצעד האחרון כלפי סוריה.
בזמן מלחמת האזרחים בסוריה, שגיא המציא תיאוריה הזויה, על פיה אילו ישראל נסוגה מהגולן, לא הייתה פורצת מלחמת האזרחים… כלומר, אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום והעם הסורי היה מקבל את המשך השלטון העלאווי ואת אסד כמנהיג דגול ובוחר בו, בשלום ובדמוקרטיה. הזוי, כבר אמרנו? יש לו קומץ של חסידים שוטים, שמדקלמים את השטות הזאת. לספרו הראשון הוא העניק את הכותרת “אורות בערפל“. אכן, כמוהו כמי שנוהג בערפל כבד ומדליק אורות גבוהים, שמסנוורים אותו ואינם מאפשרים לו לראות נכוחה את המציאות.
אסור להיות שאננים
בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90′, לצד הנימוקים המרכזיים שלנו – הערך הציוני וההתיישבותי של הגולן, הערך הביטחוני של הגולן וחשיבות השליטה על מקורות המים של המדינה – הצגנו גם את אופי המשטר הסורי. על כך, אמרו לנו, שעמדתנו מוּטָה והיא לא נובעת משיקול דעת מקצועי, אלא אנחנו אונסים את המפה, כדי שתתאים לרצון שלנו להישאר בגולן.
“האם העובדה שאתם גרים בגולן הופכת אתכם למומחים לסוריה יותר מראש אמ“ן וממזרחנים ומומחים“? עובדה, הם טעו ואנו צדקנו. מסתבר, שדווקא הם, בלהיטותם להסכם שלום בכל מחיר, איבדו אוריינטציה וניתקו קשר למציאות. מסתבר שדווקא העמדה שלהם הייתה מוטה; שבויה בפנטזיה.
היום, הרוב המוחלט של הציבור הישראלי מבין שהגולן חייב להיות ישראלי ושהוא יהיה ישראלי לעד. אף על פי כן, אף פעם אסור לנו להיות שאננים ועלינו להמשיך לחזק ולפתח את הגולן, כדי להבטיח שהמציאות שיצרנו כאן תהיה בלתי הפיכה.
