מלחמת יום כיפור לא פרצה בעקבות סירוב ישראל להצעת שלום מצרית. לפני מספר חודשים יצא לאור “רהב“, מאת פרופ‘ יואב גלבר, בו הוא מוכיח בעליל שישראל לא דחתה את הצעת השלום המצרית, מהסיבה הפשוטה: הצעה כזו לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה
לקראת שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים, התפרסם ספר שנשא את הכותרת “1973” בקול תרועה רמה, בקמפיין יחצ“ני אדיר. המסר של הספר היה שהמחדל המודיעיני והדבקות בקונספציה הם שולִיים באחריות למחדל יום הכיפורים. היה זה, בראש ובראשונה, מחדל מדיני – ישראל דחתה הצעת שלום מצרית, שגובתה בתמיכה אמריקנית ובכך אילצה, למעשה, את מצרים לבחור במלחמה.
הספר סיפק את ה“אקדח המעשן” לטענות שנשמעו כבר בשנות השבעים והלכו והתגברו מאז. במהלך השנים, הטענות על הצעת השלום שנדחתה היו למעין אקסיומה, מוסכמה שאין צורך להוכיח אותה. כאשר אהוד ברק ניסה בכל מאודו למסור את הגולן לאויב הסורי, וכאשר הציע את הצעותיו המופקרות לערפאת, הוא חזר עד לזרא על המנטרה ש“כאשר אני מביט בתמונותיהם של ראשי הממשלה במשרדי ורואה את תמונתה של גולדה מאיר, אני מבטיח לעצמי שאני לא אחמיץ את השלום ולא אגרום למלחמה קשה“. החגיגה עם צאת הספר על “האקדח המעשן” הייתה גדולה. כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להתרשם מהרשלנות שלו. ניכר בעליל שכתיבת הספר הייתה כציור המטרה סביב החץ לאחר שנורה. ברור לאן חתר הכותב וניכר איך אנס את העובדות כדי שתתיישבנה עם הנראטיב.
סאדאת התכוונן למלחמה
לפני חודשים ספורים, יצא לאור ספר שעוסק אף הוא באותה תקופה – “רהב“. כתב אותו אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, פרופ‘ יואב גלבר. ספר עב–כרס זה הוא השלישי בטרילוגיה שעוסקת בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. קדמו לו הספרים “התשה – המלחמה שנשכחה” ו“הזמן הפלסטיני“. זהו ספר רציני ביותר, הן במידע הרחב והעמוק שהוא מביא ובעיקר בניתוח המידע הזה. הספר הזה יצא ללא כל יחסי ציבור, ללא כתבות שמקדמות מכירות בעיתונים, ללא כתבות וראיונות ברדיו ובטלוויזיה, ללא מאמרי ביקורת. גם אני, שמעורה מאוד בשיח ההיסטוריוגרפי של ישראל, כלל לא שמעתי על צאת הספר ונתקלתי בו במקרה בחנות “סטימצקי“; לא בדוכן המבצעים ורבי–המכר, אלא במדף ספרי ההיסטוריה. אך הספר הזה הוא הספר הטוב ביותר והמקיף ביותר שיצא עד כה על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.
הספר הזה מפריך לחלוטין את תאוריית החמצת השלום; הוא טוחן אותה עד דק ולא משאיר ממנה אלא אבק. הספר מוכיח בעליל שישראל לא דחתה את הצעת השלום המצרית, מהסיבה הפשוטה: הצעה כזו לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. ההפך הוא הנכון. הספר מוכיח שההצעות המדיניות של מצרים היו רחוקות מלהיות הצעות שלום ובמקביל, הנשיא סאדאת התכוונן למלחמה, הכין את צבאו ואת החברה המצרית למלחמה, ואך ורק למלחמה.
מצרים ניהלה מהלכים מדיניים שנועדו לכפות על ישראל נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ובנוסף לכך “לפתרון צודק של הבעיה הפלשתינאית“, כלומר הפתרון הזה אינו הנסיגה המלאה, אלא בנוסף אליה
מצרים לא הכירה בישראל. מצרים לא דיברה על הסכם שלום עם ישראל. מצרים לא הסכימה למו“מ עם ישראל. מצרים לא הסכימה להסדר נפרד עם ישראל. מצרים ניהלה מהלכים מדיניים שנועדו לכפות על ישראל נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ובנוסף לכך “לפתרון צודק של הבעיה הפלשתינאית“, כלומר הפתרון הזה אינו הנסיגה המלאה, אלא בנוסף אליה. הכוונה היא לדרישת “זכות” השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שלא תהיה עוד מדינה יהודית.
לא פגשה יד אחות
כאשר מצרים דיברה על הסדר ביניים עם ישראל, היא לא הסכימה למו“מ עם ישראל כל עוד היא שולטת על אדמה ערבית כלשהי (כלומר לא רק מצרית), היא מותנית בקבלת תכתיביה מראש, והתמורה תהיה אי–לוחמה. למעשה, מה שהמצרים דרשו הוא חזרה למצב שקדם למלחמת ששת הימים – שביתת נשק בקווי 1949. והרי זה בדיוק המצב שהביא למלחמת ששת הימים. לעומת זאת, דווקא ישראל, ובעיקר שר הביטחון דיין, הציעו עוד ועוד הצעות להפשרת הקיפאון ולהסדרי ביניים וגולדה ניסתה לשלוח שליחים לסאדאת, כדוגמת קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, כדי לחולל מו“מ בין המדינות, אך היד המושטת לא פגשה יד אחות.
מיום כניסתו לתפקיד, הכין הנשיא סאדאת את עמו ואת צבאו למלחמה. בנאומיו הוא הבטיח מלחמה. הוא הצהיר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את האדמה המצרית. הוא הזכיר שאין תוחלת לציונות, כפי שלא הייתה תוחלת לצלבנות
מיום כניסתו לתפקיד, לאחר מותו של נאצר בספטמבר 1970, הכין הנשיא סאדאת את עמו ואת צבאו למלחמה. בנאומיו הוא הבטיח מלחמה. הוא הצהיר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את האדמה המצרית. הוא הזכיר שאין תוחלת לציונות, כפי שלא הייתה תוחלת לצלבנות. הוא סילק את הסובייטים מארצו, כיוון שהם לא רצו במלחמה והוא רצה עצמאות להחליט על המלחמה. הוא רצה במלחמה “ערבית” שבה אי אפשר יהיה לטעון שלא היה זה ניצחון מצרי, אלא סובייטי.
רק בקיץ 1973, בחודשים שקדמו למלחמה, צמצם סאדאת מאוד את הצהרות המלחמה, כחלק מתרגיל של הונאה אסטרטגית, שנועדה להרדים את ישראל. גם המהלכים המדיניים שמצרים ניהלה מול ארה“ב היו חלק מאותה הונאה אסטרטגית. הם נועדו להרדים את ישראל, כדי להפתיע אותה במלחמה.
שבויים בתוך קונספציה
אם מישהו מבין מן האמור עד כה שזהו ספר אפולוגטי, שנועד לגונן על ממשלת ישראל בתקופה הנדונה, אין הוא אלא טועה. ההפך הוא הנכון. הספר מבקר בחריפות רבה את כל הדרגים בישראל על היוהרה, השאננות והביטחון העצמי המופרז, בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהביאו למחדל הנורא. שם הספר – “רהב“, מעיד על תוכנו.
גלבר, שהיה חוקר בוועדת אגרנט, יוצא נגד השלכת המחדל בעיקרו על המודיעין הלקוי ועל הדבקות בקונספציה. הוא סבור שאי אפשר למצוא נקודה ארכימדית שתסביר את כל מה שקרה, או את רובו, אלא ש“היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון, או מחדל“. אכן, הוא מוכיח זאת, אך אף על פי כן, דווקא קריאת הספר שכנעה אותי עוד יותר, שהכישלון המודיעיני הוא גדול המחדלים. עם זאת, הכישלון המודיעיני והדבקות בקונספציה נבעו מאווירת הרהב ועוד יותר מכך, קבלת הקונספציה בידי הפיקוד העליון והדרג המדיני, נובעת מאותה אווירה.
תקצר היריעה להזכיר כאן את רשימת הכשלים, אותם ניתח גלבר וגיבה בעובדות. אזכיר את חלקם על קצה המזלג: ההתמכרות לאשליית ההרתעה (גלבר מדבר אף על “פולחן ההרתעה“) שנוצרה במלחמת ששת הימים; האמונה המשיחית בהתרעה שלבטח תהיה לנו לפני מלחמה ותאפשר התארגנות של צה“ל; הערכת–חסר של צבאות ערב, שהסתירה מאתנו את השינוי הדרמטי שחל בהם מאז תמונות החיילים שברחו יחפים בחולות סיני בששת הימים (כולל התובנה שאין לצבא המצרי יכולת לחצות את התעלה ואם חלקו יחצה, הוא יושמד מיד); חוסר הבנה של המשמעות העמוקה של סוללות טילי קרקע–אוויר בצד המצרי של תעלת סואץ, ששינו את פני המערכה ופגעו קשות בשליטה האווירית של ישראל; הערכת–יתר של כוחו של צה“ל והערכת–חסר, ואף זלזול, במנהיגותו ובנחרצותו של סאדאת.
כמובן, הקונספציה שקבעה באילו תנאים מצרים תצא למלחמה, וכיוון שלא עמדה באותם תנאים, או שאמ“ן העריך שאינה עומדת בהם והיה משוכנע שלא תהיה מלחמה. הקונספציה הזאת טמטמה את כל הדרגים. כאשר המלך חוסיין העביר לגולדה מאיר מידע על המלחמה, הגורמים המקצועיים הגדירו אותו כ“אלמריסט” ואת אזהרותיו כ“זאב–זאב“. כך, האיום בנשק הנפט, שהיה חלק מן התכנון המדוקדק של המלחמה, הוסבר כתחליף למלחמה. כך, הפנייה למועצת הביטחון נגד ישראל, שבועות ספורים לפני המלחמה, שהייתה אף היא חלק מן ההונאה האסטרטגית, הוסברה כפנייה לנשק המדיני מתוך אי–היכולת לצאת למלחמה.
סילוק הסובייטים התפרש כהוכחה שמצרים אינה חותרת למלחמה. כך, קל היה להתמסר להונאה האסטרטגית על ה“תרגיל המצרי הגדול“, גם כאשר כל נורות האזהרה זעקו שה“תרגיל” אינו אלא מלחמה
כך, סילוק הסובייטים התפרש כהוכחה שמצרים אינה חותרת למלחמה. כך, קל היה להתמסר להונאה האסטרטגית על ה“תרגיל המצרי הגדול“, גם כאשר כל נורות האזהרה זעקו שה“תרגיל” אינו אלא מלחמה.
בלי מלחמה – אין שלום
גלבר יוצא נגד הצגת המלחמה כניצחון ישראלי ובעיקר נגד המנטרה שהיא “הניצחון הגדול ביותר של צה“ל“. הוא מזכיר דברים שאמר הרמטכ“ל דוד (דדו) אלעזר, חודשים לפני המלחמה, שכל מצב של תיקו או אי–בהירות שישראל ניצחה במלחמה, כמוהו כתבוסה ישראלית. הוא מזכיר שגם בסוף המלחמה, צבא מצרי גדול נותר בתוך סיני. כאן, דומני שגלבר מחמיר בביקורתו. נכון, זה רחוק מלהיות גדול ניצחונותינו, אך הפולש הסורי גורש כולו מן הגולן וצה“ל הגיע לפאתי דמשק ולשיא החרמון. בדרום, הגיע צה“ל למרחק 101 ק“מ מקהיר וכיתר את הארמיה השלישית. לא בכדי, לקראת סוף המלחמה, המצרים הם שלחצו להפסקת אש מהירה ואילו ישראל רצתה לדחות את הפסקת האש לניצול ההצלחה. התוצאה של מלחמת יום הכיפורים היא שכבר 48 שנים לא הייתה מלחמה כוללת נגד ישראל והערבים אימצו במקומה את נשק הטרור, הטילים וכד‘.
לא עם כל התובנות של גלבר אני מסכים. גלבר טוען שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת, כיוון שהיא הייתה תכלית תפיסתו של סאדאת. האם משמעות הדבר היא שגם אלמלא אותו רהב, אותו היטיב לתאר, וכל המחדלים שנבעו ממנו, המלחמה הייתה פורצת בהכרח? האמירה הזאת יוצא מהנחה שיש רק שתי אפשרויות – שלום, או מלחמה. אני מאמין שאילו ישראל הייתה ערוכה היטב ולא עוטפת את עצמה באופוריה, המלחמה יכולה הייתה להימנע.
גלבר טוען שבלי מלחמת יום הכיפורים, לא היה השלום עם מצרים. עד מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב היו מושפלות עקב תבוסתן במלחמת ששת הימים וסאדאת לא העלה על דעתו שלום עם ישראל, בלי שיזקוף את קומתם של הערבים בניצחון על ישראל. אפשר להתווכח על תוצאות המלחמה, אך אין ספק שהמצרים הציגו אותה כניצחון גדול. עד היום, ה-6 באוקטובר הוא יום חג ממלכתי במצרים (גם רצח סאדאת אירע במהלך המצעד הצבאי, לציון 8 שנים למלחמה).
אחרי המלחמה, סאדאת בחר בדרך שונה לגמרי מזו שקדמה לה. הוא הסכים למו“מ ישיר עם ישראל (מיד אחרי המלחמה, בשיחות בק“מ ה-101), לחוזה שלום ולא רק אי–לוחמה, לשלום נפרד, לפירוז סיני (לפני המלחמה הוא סירב לפירוז, אלא אם כן יהיה הדדי, בתביעתו לנסיגה ישראלית ללא שלום) ועוד. לטענתו, גם ישראל ירדה בעקבות המלחמה מחלק מתובנותיה: צליחת התעלה הוכיחה שתעלת סואץ אינה גבול ביטחון בלתי עביר, והמצור על באב אל–מנדב הוכיח ששליטה בשארם א–שייך אינה ערובה לחופש השיט של ישראל.
ההתמכרות לשקט
כרונולוגית, הספר מתחיל במקום שבו הסתיים הספר “התשה – המלחמה שנשכחה“; בהפרת הסכם הפסקת האש עם מצרים וקירוב סוללות הטילים לגבול. המהלך הזה היה הסיבה להסכמת נאצר להפסקת אש. לדעתי, ההבלגה הישראלית על הצעד שובר השוויון הזה היא המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. לאחר שישראל לא פעלה צבאית נגד המהלך, היא התנתה כל מהלך מדיני בהוצאת הטילים וגם בכך לא עמדה. דומני, שעד היום, אנו לוקים בהתמכרות לשקט, בין אם בגבול עזה, מול הטרור החקלאי בישראל ואפילו מול המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלי.
הספר המצוין והמרתק הזה, מוקדש “להצלחת מאבקה של רעייתי רותי במחלת הסרטן“. למרבה הצער, רותי הלכה לעולמה, לפני שבועות אחדים.
גלבר יואב; “רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973″, הוצאת “דביר“, תשפ“א 2021. 652 עמ‘
