15 שנים מלאו להתנתקות מרצועת עזה. יישובים נחרבו, נגרם עוול לאלפי ישראלים, נסוגונו עד לגרגיר האחרון. אף לא אחד מפירותיה המיוחלים הבשיל
“מה? אתה מתגעגע לסיורים בסמטאות ג‘בליה? אתה רוצה שגם הילדים שלך ירדפו אחרי נערים בסמטאות שאטי?”, שאלות מסוג זה מלוות אותי בכל פעם שאני מבכה את “ההתנתקות“, שבימים אלה מלאו לה 15 שנים, מצד מי שעל אף תוצאותיה, דבקים בתמיכתה בה.
לא, איני מתגעגע לג‘בליה ולשאטי, לא לרחוב נאצר בעזה ולא לחאן יונס ודיר אל–בלאח. לא, ממש איני רוצה שגם בניי יבלו שם כמוני בגילם (שירתי במילואים בחטיבת הצנחנים הדרומית ורוב התעסוקה שלנו הייתה באזורים אלה). אבל האם באמת ההתנתקות הוציאה אותנו מאותם מקומות? ממש לא. ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א‘ (“עזה ויריחו תחילה“), יצאנו מן האזורים הללו. יתר על כן, בניגוד ליו“ש, גם במבצע “חומת מגן“, לא החזרנו את השליטה הביטחונית שלנו על רצועת עזה. בשלב השני של “חומת מגן“, גויסנו בצו 8, לפעולה נרחבת ברצועת עזה. החטיבה שלי הייתה אמורה לפרוץ את ציר פילדלפי. אך הפעולה בוטלה ואנו נשלחנו לקרבות בטול כרם, שם נפל חברי לפלוגה אורן צלניק.
האם יכולנו לצאת בהתנתקות ממקומות שכלל לא היינו בהם?
אז מה הייתה, בעצם, ההתנתקות? היא הייתה שלושה דברים.
א. עקירת יישובי גוש קטיף, אותו גוש שבנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, שבו הציג רבין את הקווים האדומים שלו לקראת המו“מ על הסדר הקבע, הוא העלה אותו על נס כמודל ראוי “להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון“.
יצירת תקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 1949. הרי לו רק כדי לא ליצור תקדים כזה, ראוי היה להשאיר על כנה לפחות את “התוחמת הצפונית“, היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית, הצמודים למועצה האזורית חוף אשקלון, באזור שאין בו כלל פלשתינאים
ב. יצירת תקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 1949, עד גרגיר החול האחרון. הרי לו רק כדי לא ליצור תקדים כזה, ראוי היה להשאיר על כנה לפחות את “התוחמת הצפונית“, היישובים דוגית, אלי סיני וניסנית, הצמודים למועצה האזורית חוף אשקלון, באזור שאין בו כלל פלשתינאים. איני חושב ששרון רצה בתקדים הזה, אבל הוא רצה להוכיח שהוא “רציני והולך עד הסוף“.
ג. עקירת היישובים גנים, כדים, חומש ושא–נור בצפון השומרון. למה גם הם נעקרו? כדי להוכיח שהכוונה של שרון אינה רצועת עזה תמורת יו“ש (אם כי כמה ממקורביו טוענים עד היום שזו הייתה כוונתו, או בלשונו של מקורבו וראש לשכתו דובי וייסגלס, המטרה שלו הייתה “להכניס את סוגיית יו“ש לפורמלין“).
“דין נצרים כדין תל אביב” – יוק
המחיר היה כבד מאוד. חורבן והרס של חבל התיישבות ציוני. עוול לאלפי אזרחים ישראליים, חלוצים שיצאו בשליחות ממשלות ישראל לגוש קטיף ויצרו מפעל התיישבותי, חקלאי וקהילתי לתפארת, בחולות הטובעניים של הרצועה. מפעל חייהם חרב, הם גורשו מבתיהם ונושלו מאדמתם.
שרון, שנבחר עם אג‘נדה של “דין נצרים כדין תל אביב“, פעל בניגוד להתחייבותו. הוא הביא את הנושא למשאל חברי הליכוד והתחייב לכבד את תוצאותיו, אך צפצף על התחייבותו ועל הכרעת הבוחר. הוא העביר את ההחלטה בממשלה ברוב מלאכותי
מחיר של קרע כבד בעם ומחיר של פגיעה בדמוקרטיה: שרון, שנבחר עם אג‘נדה של “דין נצרים כדין תל אביב“, פעל בניגוד להתחייבותו. הוא הביא את הנושא למשאל חברי הליכוד והתחייב לכבד את תוצאותיו, אך צפצף על התחייבותו ועל הכרעת הבוחר. הוא העביר את ההחלטה בממשלה ברוב מלאכותי, לאחר שפיטר ערב ההצבעה הגורלית את השרים ליברמן ובני אלון, שהתנגדו ובכך הילך אימים על שרים אחרים. הפעלת צבא נגד מפגינים בתוך שטח ישראל הריבונית וחסימת אוטובוסים של מפגינים בדרך להפגנה.
באיזה רווח זכינו תמורת המחיר הכואב? הובטח לנו שהדבר יביא לשקט בגבול עזה המדמם. שרצועת עזה תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון (ואכן, רבות מדינות העולם וישראל בראשן עמדו בתור כדי להשקיע את הונן במיזם המבטיח הזה). נאמר לנו שאם יירה כדור אחד מרצועת עזה, ישראל תהיה חופשית להנחית מכה קשה, חסרת תקדים, על רצועת עזה, בגיבוי ותמיכה של כל העולם. והעיקר, התכלית של המהלך – ישראל סוף סוף תתנתק מעזה.
כישלון מחפיר
מה מכל זה קרה? טרור הרקטות נגד אזרחי ישראל בנגב המערבי גבר והפך בלתי נסבל וגרר אותנו לעוד ועוד מבצעים ברצועת עזה, כאשר הרקטות משם כיסו גם את ירושלים, נתב“ג, תל אביב ואף צפונה משם. הנסיגה עצמה נעשתה תחת אש ומיד אחריה החלו מתקפות הרקטות וישראל הבליגה זמן רב. כשיצאה סוף סוף להגיב במבצע “עופרת יצוקה“, “העולם” כפה עליה לעצור את המבצע בעודו באבו וקיבלנו בתמורה את עלילת גולדסטון.
ממש לא התנתקנו מרצועת עזה; העולם וגורמים בישראל עדיין מציגים אותנו ככובשים בעזה, מאשימים אותנו במצור אכזרי… רצועת עזה לא הפכה לסינגפור, אלא לישות טרוריסטית ולא רק מאז שחמאס תפס את השלטון, אלא עוד כאשר הרש“פ שלטה ברצועה, לאחר ההתנתקות. חמאס ותושבי הרצועה המירו את המאבק נגד “הכיבוש” למאבק בעד “השיבה“, כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.
האמת היא שהיה לשרון הישג מדיני אחד בהתנתקות – מסמך בוש, שבו, לראשונה, הכירה ארה“ב במציאות הבלתי הפיכה של גושי ההתיישבות ובזכותנו לגבולות בני הגנה – שם נרדף לבקעת הירדן. גם ההישג הזה הוחמץ והתנדף. לא בידי אובמה, שהתעלם ממנו, אלא עוד קודם לכן, בידי אולמרט, שהציע לפלשתינאים הצעה מופקרת, שאותה הם דחו כמובן, על פיה, לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא מחק את כל הישגי מסמך בוש.
תכנית ההתנתקות היא אחד הכישלונות המחפירים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
