ב-14 בדצמבר, נציין 35 שנה להחלת החוק, המשפט והמִנהל הישראלי על שטח רמת הגולן –
“חוק הגולן”. על הולדתו של הרעיון ודרך החתחתים המשעשעת שעבר עד
שהתקבל, ריאיון עם מר גולן, יהודה הראל
ה-14 בדצמבר 1981, היום ההיסטורי שבו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. באותם ימים, יהודה היה המשווק של מפעל “טוף מרום גולן” וביום הזה הוא היה בנסיעת שיווק בגליל המערבי. טלפונים ניידים עוד לא היו אז והוא לא ידע דבר על המתרחש בירושלים. לפתע, הוא שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל כך שהחוק יוגש היום להצבעה בשלוש קריאות.
“הייתי בתדהמה”, מספר יהודה. “הסתובבתי ונסעתי במהירות מטורפת לירושלים”.
המהירות המטורפת עלתה לו בדו”ח ובקנס, אך להצבעה ההיסטורית, הוא לא הספיק להגיע. הוא הגיע לכנסת כחצי שעה אחרי ההצבעה בקריאה שלישית וקבלת החוק והלך לחגוג במסעדה בירושלים עם חבריו להנהגת הגולן.
יהודה הראל, חבר קיבוץ מרום גולן, הוא מראשוני המתיישבים בגולן. הוא עלה למחנה הסורי עלייקה שבגולן, בספטמבר 1967, שבועות אחדים אחרי שהחלוצים הראשונים עלו למקום, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.
במשך עשרות שנים, היה יהודה המנהיג הבלתי מוכתר והבלתי מעורער של מתיישבי הגולן, הגם שלרוב לא נשא בשום תואר, או תפקיד רשמי. גם היום, בגיל 82, ללא כל תפקיד ותואר, הוא אחת הדמויות המרכזיות, המובילות והמשפיעות בהנהגת הגולן. יהודה הראל הוא גם האיש שיזם והנהיג את המהלך הציבורי שהביא בסופו של דבר לקבלת החוק.
ביניים: היעד: מיליון חתימות
הכול החל באפריל 1979, כשבועיים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. “הסיפור מתחיל בביקור של שר החוץ, משה דיין, בבקעת הירדן ובפגישה שלו עם התושבים”, מתאר יהודה. “התושבים הביעו באוזניו חשש לעתידם, שמא הם נדונים לעקירה, כמו תושבי סיני. דיין השיב להם שאין להם ממה לחשוש. בקעת הירדן אינה סיני. בניגוד לסיני, יהודה ושומרון ובקעת הירדן מעולם לא היו שטח ריבוני מוכר של מדינה אחרת. לחיזוק ההסבר שנועד להרגיע אותם, הוא הסביר שהגולן הוא כמו סיני, כיוון שהגולן היה בריבונות סורית ובהסכם שלום עם סוריה, המודל יהיה ההסכם עם מצרים”.
דברי דיין שודרו בכלי התקשורת, קיבלו תהודה גדולה ועוררו סערה. יהודה הראל היה אז הדמות המרכזית בוועד יישובי הגולן, שעסק בעיקר בפיתוח ההתיישבות.
“אריק שרון צלצל אליי מיד. הוא רוצה לבוא לגולן ולתת הכרזה נגדית. אמרתי לו שאני לא מסכים שיבוא, אלא אם יודיע על הקמת יישובים חדשים. הוא היה שר החקלאות ויושב ראש ועדת השרים להתיישבות. סחבתי את הביקור של שרון כמה ימים, עד שהבטיח להצהיר. ואכן, הוא בא, גינה את דיין והודיע על הקמת יישוב. היישוב הוא אלוני הבשן, היישוב המזרחי ביותר במדינת ישראל”.
תגובה זו של יהודה הראל היא אופיינית. כחניכו של יצחק טבנקין וכאיש תנועת הקיבוץ המאוחד, הוא היה איש הציונות המעשית, שראה במעשה ההתיישבותי את חזות הכול. ההתיישבות היא המטרה והיא האמצעי. הריבונות נועדה לאפשר את ההתיישבות וההתיישבות היא המבטיחה את הריבונות. הביטחון נועד להבטיח את קיום ההתיישבות וההתיישבות יוצרת ביטחון ומעצבת את גבול הביטחון.
פחות אופיינית לתפיסתו היא היוזמה של חוק הגולן. הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל היה יגאל אלון, כבר ב-1968. את תושבי הגולן הרעיון הזה כלל לא עניין. סוגיות של ריבונות, חוק, מהלכים מדיניים, עשייה פוליטית – אלה נראו בעיניהם שוליים. רק הפעולה ההתיישבותית היא שתקבע. היכן שתעבור המחרשה – שם יהיה הגבול. מי שהוביל את המגמה הזאת היה יהודה הראל. דווקא הוא הבין, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני, שכנראה אין די בציונות מעשית ויש צורך לגבות אותה במהלכי ציונות מדינית.
“כינסתי ישיבת חירום של ועד יישובי הגולן בקצרין. לצד הצהרה לתקשורת שגינתה בחריפות את דיין ודרשה את פיטוריו המידיים, שאלנו את עצמנו, מה עושים כדי להבטיח שעתיד הגולן יהיה שונה מעתיד סיני.
“הצעתי שלוש הצעות שאני גאה בהן, כי יצא מהן חוק הגולן. אמרתי שעלינו לצאת למאבק. מאבק אי אפשר לעשות ללא מטרה מוגדרת. הצעתי שהמטרה המוגדרת תהיה החלת הריבונות הישראלית על הגולן.
“ההצעה השנייה הייתה לצקת תוכן מעשי במאבק על החוק, באמצעות קביעת יעד מוחשי, שניתן לבחון ולהבין כמה אנו מתקרבים אליו. לכן הצעתי להחתים עצומה של מיליון חתימות. כך נתקרב לאט לאט למספר”.
מי שמכיר את כתביו של יהודה בשנים הראשונות של ההתיישבות בגולן, יודע שלא זו בלבד שסוגיית החוק והריבונות לא הייתה חשובה בעיניו, הוא גם כתב בלעג על עצומות. הוא ראה בהן פעולה קלה ולא מחייבת, היפוכה של העשייה המשמעותית – התיישבות. דווקא הוא הציע את הריבונות כיעד. כעת הוא הבין, שלצד קביעת העובדות בשטח, יש צורך גם בפעולה פוליטית וציבורית והעצומה היא הפעולה המתאימה.
ההצעה השלישית של יהודה, הייתה בתחום הארגוני-פרסונלי.
“הסברתי שצריך מנהל פרויקט למהלך הזה והבהרתי שאיני מתאים לכך. אין לי כישורי ניהול וארגון והצעתי לתפקיד הזה את שמעון שבס, חבר קיבוץ אפיק וגזבר הקיבוץ.
“יש לציין שלא ממש הכרתי את שבס. הוא אף היה עד אז במידה רבה אופוזיציה לוועד יישובי הגולן. בהברקה של רגע, באינטואיציה, חשתי שזאת ההצעה הנכונה”.
שלוש ההצעות של יהודה – מאבק על החוק, עצומת המיליון ובחירתו של שבס, שלא השתתף בישיבה ולא ידע כלל על קיומה, התקבלו. עוד באותו הלילה, שבס השיב בחיוב להצעה ונבחר לתפקיד יו”ר הוועד.
“מאותו רגע ועד קבלת החוק, עבדנו שנינו יחד”.
איך הייתה העבודה המשותפת שלך ושל שבס?
“בדיעבד, ההצעה הספונטנית לגייס לתפקיד את שבס, הייתה הברקה גאונית. לא שיערתי אז עד כמה. היכולת הניהולית, הארגונית, הפוליטית והתקשורתית שהוא גילה הייתה מדהימה. גם הצלחת הצירוף של שנינו הייתה מדהימה. הייתה בינינו כימיה נהדרת. עבדנו יחד מצוין. אני הייתי הרעיונאי והוא איש הביצוע. ימים שלמים ושבועות ארוכים עבדנו יחד, מבוקר עד לילה, בשיתוף פעולה מלא.
העשייה הייתה כרוכה בהרבה תרגילים פוליטיים, בטקטיקה ושבס היה אלוף בזה. לא היה לו כל קושי לשקר, כשצריך, כדי לקדם את העניין. אבל אני מודה שזרמתי אתו והייתי שותף לכך”.
השלב הראשון היה לנסח את העצומה ולעשות זאת כך שתבטא קונצנזוס ורבים יחתמו עליה. לצורך הניסוח, נעזרו יהודה וחבריו בניסיונו ובתבונתו של יגאל אלון. יהודה ושני חברים נוספים ישבו עם יגאל אלון במשך ערב שלם, במרפסת חדרו בגינוסר, עד שגובש הנוסח. יש לציין, שבדומה לבגין, גם יגאל אלון התנגד למילה סיפוח. המילה שנבחרה הייתה: ריבונות. המשפט המרכזי בעצומה, שאותו ניסח אלון היה: “ריבונות ישראל על הגולן – ערובה לשלום וביטחון”. יש לציין שאלון, הראשון שהציע להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, החותם הראשון על העצומה ומי שהיה שותף מרכזי לכל הפעולה ההתיישבותית בגולן, לא זכה לראות את התגשמות חזונו. הוא נפטר, במפתיע, שנה וחצי קודם לכן.
עוד נחזור לעצומה. היא הייתה לב העניין, אך לא הייתה חזות הכול. במקביל, נעשתה פעולה פוליטית נרחבת, מול ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, המפלגות ותנועות ההתיישבות.
ביניים: הגרביים של שבס
אחת הפעולות הראשונות הייתה רתימת התק”ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת, למאבק.
“המהלך הזה היה בתקופה של הקמת התק”ם, האיחוד של תנועת הקיבוץ המאוחד עם תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. אני זוכר ישיבה במקביל, של שבס – במזכירות האיחוד ושלי – במזכירות הקיבוץ המאוחד. שתי המזכירויות החליטו ברוב דעות לתמוך בעצומה. הצלחנו להעביר את ההחלטה בשתי המזכירויות. הצלחתי להעביר זאת במועצה האחרונה של הקיבוץ המאוחד בנען. השר לשעבר גלילי, שניהל את המועצה, תמך ביוזמה, דחף לקבלתה וההצעה התקבלה. מועצת הקיבוץ המאוחד הצביעה בעד החלטה בנוסח שהיה כתוב על העצומה.
“עם הקמת התק”ם, הנושא הגיע לישיבה הראשונה של מועצת התנועה בנצר סירני. במרכז הדיון במועצה, היו שני נאומים מרכזיים: אחד שלי ואחד של עמוס עוז, אז חבר קבוצת חולדה. אני נאמתי בעד החוק והוא – נגד. היה זה מאבק ראש בראש בין היונים והנצים בתנועה ואנחנו ניצחנו. זכינו ברוב של כשני שלישים. זה היה ניצחון דרמטי”.
לצד החתמת ההמונים, נעשתה פעולה להחתמת הח”כים והשרים, כדי לגבש רוב בכנסת למען החוק. לשם כך, הוקמה בכנסת שדולת הגולן, בראשות ח”כ אברהם כץ עוז מהמערך, חבר קיבוץ נחל עוז.
“בכל שבוע היינו בכנסת. יושב ראש הכנסת היה מנחם סבידור. מה שהיה לו חשוב בכנסת, היה בעיקר נימוסים והליכות. בין השאר הוא גזר גזירה, שאסור לגברים להיכנס לכנסת בסנדלים. לא ידעתי על כך ובפעם הראשונה שהגענו, הסדרנים נתנו לשבס להיכנס, אך סירבו לאפשר לי להיכנס, כי נעלתי סנדלים. שאלתי את הסדרן אם אפשר להיכנס עם סנדלים וגרביים. הוא השיב בחיוב. מאיפה אשיג גרביים? שבס חלץ את נעליו, העביר לי את הגרביים שלו, הוא הלך עם נעליים ללא גרביים ואני עם סנדלים והגרביים של שבס”.
יהודה ושבס, לעתים, גם ראש המועצה האזורית גולן, איתן ליס וראש המועצה המקומית קצרין, סמי בר לב ולעתים, גם חברים נוספים, עברו ח”כ אחרי ח”כ, שוחחו, הסבירו, לחצו ושכנעו. תחילה, הנושא היה זר למרבית הח”כים. אולם בסופו, הניב המהלך הזה 70 חתימות של חברי כנסת ואף של מספר שרים, למרות שלרוב אין זה מקובל ששרים יחתמו על עצומות.
הסיפור הבא, מראשית הקמפיין, עשוי להמחיש את צורת עבודתם.
“שבס ואני נפגשנו עם זבולון המר, שר החינוך, לשכנע אותו לתמוך, אולי אפילו לחתום על העצומה. אמרנו לו שגלילי בעד החלת החוק. והרי גלילי, שכבר לא היה ח”כ אך עדיין היה מנהיג רב השפעה, היה חבר המערך, האופוזיציה שמשמאל לממשלה. האם הוא יוכל להתנגד להצעה שאיש המערך תומך בה? זה מה ששכנע אותו לתמוך בחוק. הבעיה היא שלפני כן לא החלפנו מילה עם גלילי. כשיצאנו מלשכת השר, אמרתי לשבס: ‘מה יהיה? הוא יתקשר לגלילי’. תשובתו של שבס הייתה: ‘אנחנו חייבים לנסוע מיד לגלילי. עכשיו. אבל איננו יודעים מה דעתו של גלילי. איך נשכנע אותו?’ אמרתי: ‘אין בעיה. נגיד לו שאפילו המר תומך’. זו כבר הייתה שעת ערב. היינו בירושלים וגלילי – בביתו שבנען. שבס התקשר לגלילי וקבענו אתו פגישה דחופה במזנון של תחנת הדלק של רמלה. בפגישה, ביקשנו ממנו להודיע על תמיכתו בחוק. סיפרנו לו שהגענו לכאן ישירות מירושלים, מפגישה עם השר המר, שהודיע על תמיכתו בחוק. גלילי השתכנע וצירף את תמיכתו הפומבית”.
יהודה שופע מאות סיפורים מסוג זה, המתארים את דרך החתחתים שקדמה לקבלת החוק.
ביניים: “החלטנו – למעלה מ-750,000…”
האם הגעתם למיליון חתימות?
“כשהצעתי את ההצעה, לא היה לי מושג, מה זה מיליון. היום אני יודע. היום אולי ניתן להגיע לכך בזכות האינטרנט. בתנאים של אז, זה היה מדע בדיוני. זה פשוט בלתי אפשרי. תושבים מהגולן, הגליל והעמק וחברי תנועות הנוער, עברו מבית לבית. זוג מחתימים, שיכול לפעול בשעות שבהם אנשים כבר חזרו מן העבודה, בין חמש לתשע, עובר מבית לבית, בכל מקום יושב כחצי שעה לשוחח עם האנשים. לא כולם משתכנעים. כמה זוגות מחתימים צריך? כמה זמן? זה לא מעשי. אין דבר כזה מיליון חותמים.
“אבל נורא קל להגיד מיליון. זה נראה ריאלי. לכן זה התקבל. מרגע זה התחיל הסיפור. כמובן שלא הגענו למיליון, אבל הייתה זו החתמה המונית, הישג עצום”.
איך הגעתם להישג הזה?
“עיקר הקרדיט על ההישג מגיע לשבס. הוא גייס מטה לארגון ההחתמה. לצד ועד יישובי הגולן, הוא הקים את ועד יישובי הצפון, שקידם את הנושא והשתתף בהחתמה. עשינו תרגילים מופלאים. למשל, הבאנו יותר מ-50 ח”כים במסוקים צבאיים, בהוראת רפול, הרמטכ”ל.
“זה היה קמפיין יוצא מן הכלל, שכולו עוצב במוחות הקודחים של שבס ושלי ובביצועו של שבס. סיסמת המאבק הייתה: ‘אסור לאבד את הצפון’. עשינו פעולות מדהימות. למשל, ‘יום כנרת’. יום החתמה בכנרת, בשבת, בשיא הקיץ, כשהכנרת מלאה באלפי מבקרים. הנוער של הגולן ושל קיבוצי עמק הירדן פשט על כל חופי הכנרת והחתים אלפים רבים. כמה? מי סופר? הוצאתי הודעת לתקשורת שהחתמנו באותו יום 60 אלף חתימות וכבר הגענו לכך וכך מאות אלפים. וכך גם ‘יום תל אביב’, ‘יום הקריות’, ‘יום ירושלים’ וכדומה.
“המספרים, יש להודות, היו פיקטיביים. אבל זה לא היה סתם בלוף. באמת היו 50 חוליות שהחתימו המונים והתקשורת צילמה את זה. זאת באמת הייתה הצלחה גדולה. אבל המספר היה פיקטיבי. וכך, באופן הזה, פעלנו בכל הארץ, יצרנו אווירה של תמיכה, החתמנו המונים ומכרנו לתקשורת מספרים”.
את העצומה הגשתם לראש הממשלה מנחם בגין. הייתה זו פגישתכם הראשונה אתו?
“נפגשנו אתו פעמים אחדות. פגישה אחת זכורה לי במיוחד. שבס ואני נפגשנו עם ראש הממשלה, שצירף לפגישה את היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר. בגין האזין לנו בקשב רב, אך סירב להתחייב והשאיר את הנושא פתוח ואת עמדתו עמומה. במהלך הפגישה, הוא שאל את זמיר, אם ההחלטה שהתקבלה ב-48′, שעל פיה שר הפנים יכול להחיל את החוק הישראלי בכל שטח משטחי ארץ ישראל שנמצא בידי צה”ל, תקפה לגבי הגולן. זמיר הסביר לו שלא בהכרח. הוא טען שניתן לפרש את החוק כתקף רק על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, שלא כללה את הגולן. לכן, בניגוד לירושלים, הגולן לא סופח באמצעות אותו חוק. הגולן הוא השטח היחיד מאז קום המדינה, שסיפוחו התקבל בהחלטת הכנסת בחוק מיוחד”.
העצומה הוגשה לבגין בטקס שנערך במשכן הכנסת. הייתה דילמה. איך מגישים עצומה? אפשר למסור לבגין את הארגזים עם כל החתימות?
“הפתרון היה מגילה. נוסח החוק, מעוצב בידי גרפיקאית, נכתב על מגילה בצורת קלף ועליה המספר ‘המדויק’ של החותמים, עליו החלטנו – למעלה מ-750,000 איש. סיכמנו שאם מישהו ישאל איפה החתימות, נאמר את האמת: בכספת, בנשקייה של אפיק. אבל אף אחד לא שאל. בגין הכריז שאף ממשלה בישראל לא תוכל להתעלם מן העצומה הזאת. האירוע קיבל סיקור מוצלח בתקשורת. ואכן, הממשלה לא התעלמה מרצון העם”.
עד כמה, להערכתך, השפיעו המאבק והעצומה על קבלת ההחלטה?
“החלת החוק הייתה הישג גדול. בלי הפעולה שלנו, בגין לא היה מעלה את החוק. אנו יזמנו את הרעיון והעמדנו אותו במשך שנתיים וחצי במרכז ההתעניינות הציבורית, התקשורתית והפוליטית. הטרפנו את הכנסת ואת המערכות הפוליטיות. ‘בגינולוגים’ טובים ממני יפרשו למה הוא הגיע להחלטה. לדעתי, הוא רצה אקט מסוג זה בשל הנסיגה מסיני, כדי לאזן את אפקט הנסיגה מסיני. הוא בחר ברעיון הזה דווקא, כי הוא כבר היה זמין, על השולחן ובשל מבחינה ציבורית ופוליטית”.
מאז ה-14 בדצמבר 1981, הגולן הוא חלק ממדינת ישראל, בדיוק כמו ירושלים, תל אביב וחיפה, כמו הנגב והגליל. כאשר בית המשפט העליון אישר את ההתנתקות, נאמר בפסק הדין בפירוש, שאילו היה מדובר בגולן, שהוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, הוא היה שוקל אחרת את החלטתו.
אחת התוצאות המבורכות של חוק הגולן, היא חוק משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שעליו חלים החוק, המשפט והמִנהל של ישראל, כלומר הריבונות הישראלית. ההישג הזה נזקף כולו לזכותו של יהודה הראל. הוא יזם את הרעיון בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90′. בהיותו ח”כ מטעם “הדרך השלישית”, הוא העביר את החוק, ב-1999. אולם אותו חוק חייב קבלת חוק משלים, המסדיר משאל עם בישראל וכל עוד חוק זה לא חוקק, חוק משאל העם היה אות מתה. כל הממשלות הבאות מסמסו את קבלת החוק.
במשך 15 שנים, אחרי שסיים את כהונתו בכנסת, במסגרת תפקידו כראש היחידה האסטרטגית של הגולן, יהודה לא הרפה, דחף ולחץ, יזם והפעיל ח”כים, עד שב-2014, התקבל חוק יסוד משאל עם.
ההתיישבות והריבונות, הציונות המדינית והמעשית, המאבקים הציבוריים וגם עזרה מצד שושלת אסד, הביאו לידי כך שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
ליהודה הראל יש חלק מרכזי בהישג ההיסטורי הזה.
גילוי נאות: בימים אלה, אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל
