דבריו אלה של בני מרשק, בקרב ההרואי על מנזר סן סימון, הדהדו אצל משתתפי הקרב עוד שנים רבות, עת עמדו בראש צה”ל. גם לימינו מתאימים הדברים
מתוך ספרו של שלמה שבא, “בני רץ”, הביוגרפיה של בני מרשק, קצין התרבות המיתולוגי של הפלמ”ח (עמ’ 201-203): “שתי פלוגות יצאו בלילה השני לכבוש את מנזר סן סימון ששלט על קטמון, אחת בפיקודו של אורי בנארי והשנייה בפיקודו של דוד-דדו אלעזר. הפורצים עלו בלילה במעלה הר סלעי, לפנות בוקר הסתערו וכבשו את המנזר שהגנו עליו חיילים עיראקים. הללו נסוגו לבתים סמוכים וקיבלו תגבורת ועם אור היום החלו בהתקפות נגד קשות. כוחות שלנו שביקשו להגיע למקום לעזרה, לא הצליחו לפרוץ דרך. בחסות גדרות האבן הגיעו הערבים למרחק של מטרים ספורים מהמנזר ומשם המטירו אש חזקה מאוד. מתוך שמונים הלוחמים במנזר נפצעו ארבעים ונהרגו ששה-עשר.
התחמושת הלכה ואזלה. הערבים הגבירו את לחצם ובשלב מסוים דובר על נסיגה. מאחר שאי-אפשר היה לשאת את הפצועים קשה חזרה, הוחלט שכמה מהמפקדים יישארו במקום להגן על הפצועים ויילחמו עד מוות. אז נאמר: ‘נחכה עוד קצת, הגשם שיורד עליך יורד גם על האויב’ – אלו היו דבריו של בני מרשק. וחיכו. הערבים החלו לסגת. לפנות ערב הגיעה למקום תגבורת. השכונה ומערב ירושלים היו בידינו. כיבושה של קטמון גרם לכך שכל ירושלים שמחוץ לחומות נשארה יהודית. בקטמון נערך אחד הקרבות הקשים של מלחמת השחרור. האנשים שהשתתפו באותו קרב – והיו ביניהם כאלה שעמדו אחר כך בראש צה”ל – למדו היטב את לקחו וזכרו את דבריו של בני מרשק”.
אם לא תוותר ראשון – יוותר האויב
חנוך ברטוב, בספרו על דדו, מתאר את ימי מלחמת יום הכיפורים וכותב:
“שוב לא שכח דדו את הדברים, שאמר בני מרשק בקטמון לפני שנפצע בשפתיו, אימץ אותם לעצמו ובשעות החמורות ביותר של מלחמת יום הכיפורים חזר עליהם שוב ושוב: ‘כאשר אתה נתון בקרב קשה ואכזרי, עליך לזכור תמיד שגם האויב במצב קשה כמוך. אם לא תוותר ראשון – יוותר האויב. מי שמחזיק מעמד ברגע הקשה – הוא שיזכה’.
“… באותו קרב השתתף כמפקד מחלקה רפאל איתן, המכונה רפול, שכעבור שלושים שנה נתמנה לרמטכ”ל. גם הוא למד אז מפי בני ש’הגשם יורד גם על האויב’. במלחמת יום הכיפורים, היה מפקד האוגדה שהגנה על הגולן, עצרה את הסורים ואחר כך פרצה אל מעבר לגבול. בימים הראשונים למערכה, משעדיין לא התארגנה תגבורת, עמדו חייליו מעטים מול שיטפונות סוריים. כפי שמסופר, עצר מספר קטן של טנקים ישראלים זרם שוטף וגובר של טנקים סורים. כוחותיהם של המגנים אזלו והלכו ולבסוף ביקש מפקדם רשות להיסוג. רפול ענה לו, כי הרשות נתונה, אולם יחכה עוד חמישה רגעים. גם לאויב קשה. המפקד חיכה, והסורים נסוגו תחילה”.
המלחמה בעזה, בעקבות טבח השבעה באוקטובר, היא מלחמה קשה, כבדת ימים, כבדת דמים. אני מודה שלא העליתי על דעתי שאחרי יותר ממאה ימים, טרם נכריע את האויב. מסתבר שטעיתי. זו מלחמה ארוכה ותימשך עוד זמן רב. זו מלחמה קשה, אך לאויב יותר קשה. הגשם יורד גם עליו וביתר שאת. אם לא נִשעה לקמפיין הכניעה ונחתור לניצחון, האויב יישבר ראשון.
טעם המערכה
ביום המר והנמהר שבו התבשרנו על נפילתם של 24 חיילי צה”ל, ובהם 21 באסון קריסת הבתים, פנה אליי מפקד טייסת מסוקים וביקש שאשלח לו דברי רוח לשלוח ללוחמים לעודד את רוחם.
שלחתי לו את מאמרו של משה בילינסון, שלפני שהיה בית חולים, הוא היה רופא, עיתונאי, פובליציסט, עורך וממנהיגי תנועת העבודה, “טעם המערכה”. המאמר פורסם ב”דבר”, שישים יום אחרי פרוץ מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט (1936-1939), בג’ בתמוז תרצ”ו, 23.6.1936.
כך מסיים בילינסון את מאמרו: “אך אם לא שישים יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקרבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה”.
“מדהים כמה שזה רלבנטי”, כתב לי מפקד הטייסת, לאחר ששלח את הטקסט ללוחמיו.
