היום, לפני 30 שנה, חגגנו 25 שנה להתיישבות בגולן, בפארק קצרין, שם שמענו את יו“ר האופוזיציה, יצחק רבין, אומר: “מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל“. הוא לא היחיד ששינה דעתו אחרי שנבחר. כמעט כל ראשי הממשלה מהימין נהגו כך
היום, 10 ביוני, מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים.
היום לפני 30 שנה, התכנסנו בהמונינו, בפארק קצרין העתיקה, לחגוג ברוב עם והדר מלאת 25 שנות התיישבות בגולן. היה זה 12 יום לפני הבחירות לכנסת ה-13. אורחי הכבוד באירוע היו שני הטוענים לכתר: ראש הממשלה, יצחק שמיר וראש האופוזיציה, יצחק רבין.
שני האישים נשאו נאומים חוצבי להבות על חשיבות הגולן למדינת ישראל. יצחק רבין אמר: “לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל“. רבין תקף את ממשלת שמיר שאינה עושה די לחיזוק ההתיישבות והבטיח שממשלתו תשנה זאת: “לא במילים – במעשים“. הוא סיים את דבריו במילים: “ולכם, אתם שעושים את הגולן למה שהוא – כל הכבוד לכם!”
לאחר בחירתו לראשות הממשלה, נסחף רבין לתוך המו“מ ועמדתו הנחרצת הלכה והתכרסמה. בנובמבר 92′, הוא שב לגולן, לפגישה מתוחה עם הנהגת הגולן, בחדר האוכל של אורטל ובה הודה ששינה את דעתו וכעת הוא חותר להסכם על נסיגה “בגולן, לא מהגולן“. אולם גם הסייג הזה נשר בהמשך המו“מ.
לקחנו קשה מאוד את השינוי בדרכו. את דבריו בעצרת הפכנו לכלי הסברה מוביל במאבקנו על הגולן. הקרנו אותו בהפגנות שלנו, השמענו אותו בכל קרן רחוב, הקרנו אותו בסרטים בקולנוע ובטלוויזיה והוא כיכב במיצג הגולן. לא היה כמעט ילד שלא ידע לדקלם את “מי שיעלה על הדעת“.
לא הדרך שלנו
במהלך המאבק, נפגשנו, ראשי ועד יישובי הגולן, עם חברת פרסום מובילה, שהציעה לנו קמפיין למען הגולן. בשלטי חוצות, בכל הארץ, תוצג תמונתו של רבין עם המשפט: “מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל“. כעבור שבוע, תוחלף התמונה של רבין – האף שלו יתארך מעט. בעוד שבוע, יתארך עוד וכעבור שבוע נוסף, יהיה זה האף של פינוקיו. המסר: רבין שקרן. הפרזנטורים הציגו את הצעתם בביטחון רב ונראו שבעי רצון מאוד מעצמם. כשסיימו את הפרזנטציה, קם אלי מלכה, יו“ר ועד יישובי הגולן, ואמר להם: “תודה רבה. זה לא הסגנון שלנו ולא הדרך שלנו“. לא “שקרן” ולא “נוכל“.
האמנו שרבין התכוון באמת לדבריו בעצרת, וצר היה לנו שהוא התקפל תחת לחץ המו“מ. ניהלנו מאבק נחרץ נגד הנסיגה, אך שמרנו על כבודו של רה“מ ולא העלינו על דעתנו לצאת בקמפיין שיציג אותו כשקרן. אגב, רבין התחייב לפני הבחירות שלא לנהל מו“מ עם אש“ף וניהל מו“מ ואף חתם עם ערפאת על הסכם אוסלו.
רבין לא היה ראש הממשלה הראשון ולא האחרון שכראש הממשלה פעל בניגוד למדיניות שבשמה התמודד על השלטון. כך נהגו ראשי ממשלות רבים. נבחן זאת דרך ראשי הממשלות מהימין.
בעיקר נתניהו
רבים מראשי הממשלות מהימין קיבלו החלטות המנוגדות לדרך הימין שבשמה נבחרו.
מנחם בגין ויתר על כל סיני, עד הגבול הבין–לאומי ועקר את יישובי סיני. הוא חתם על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי והציע את תכנית האוטונומיה.
יצחק שמיר דבק יותר מאחרים בדרכה המדינית של מפלגתו. עם זאת, הוא הלך לוועידה הבין–לאומית במדריד, אחרי שנים שבהן התנגד נחרצות לוועידה כזו. במלחמת המפרץ, הוא הבליג על ירי הטילים לעבר ישראל.
אריק שרון היה הפטרון של ההתיישבות ביש“ע. הוא עלה לשלטון על בסיס העיקרון של “דין נצרים כדין תל אביב“. הוא הוביל לתכנית ההתנתקות, לנסיגה מרצועת עזה עד קווי 4.6.67 ולעקירת גוש קטיף וכבונוס, עקר גם את יישובי צפון השומרון.
נתניהו שהוביל את ההתנגדות לאוסלו, חתם על הסכם חברון ונסוג מרוב שטחי העיר ובעקבות הסכם וואי – משטחים נוספים ביו“ש. הוא הביע בנאום בר–אילן תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. הוא ניהל מו“מ עם אסד האב ועם אסד הבן על נסיגה מהגולן לקווי 4.6.67 ועקירת היישובים. אף שבמשך שנים הוא נשא את דגל העמידה האיתנה מול הטרור ואת נס ההתנגדות לעסקאות חליפין עם ארגוני הטרור, והיה למותג בין–לאומי של עמידה נחרצת מול הטרור, הוא חתם על עסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, שחלקם שבו ורצחו יהודים אחרי שחרורם. הוא הבליג על טרור ההצתות מגבול עזה. בימיו, ישראל איבדה, למעשה, את ריבונותה בנגב. ממש בימים האחרונים לשלטונו, הוא אסר על מצעד הדגלים לעבור בשער שכם. כשר בממשלת שרון, הוא הצביע בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.
חשבו מסלול מחדש
ראש הממשלה היחיד מן הימין שאינו נמנה עם הרשימה הזו הוא בנט. בשנה הראשונה לשלטונו, הוא לא סטה כהוא זה מדרכו המדינית–ביטחונית. להבדיל מכל קודמיו, אי אפשר להצביע על רשימת החלטות “שמאלניות” שלו. דווקא הוא עובר מסע הסתה והכפשה חסר תקדים, קריאות “שמאלן“, “בוגד” ו“נוכל” ואיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו.
למה הם רודפים אותו? אך ורק מסיבה אחת; בשל עצם העובדה שהוא יושב על כיסא ראש הממשלה, שרשום בטאבו על שמו של מי שנסוג מחברון, שיחרר מחבלים ורוצחים, הסכים לנסיגה מהגולן, הבליג על טרור ההצתות ותמך בהתנתקות.
מתנגדי ראש הממשלה, שאינם יכולים להצביע על החלטות ומעשים של ממשלתו המנוגדים להשקפת עולמו ולמדיניותה של ימינה, מצביעים על כך שהוא הקים ממשלה עם מרצ ועם רע“ם; “תומכי הטרור“, שכנראה כשרים לשבת רק בקואליציה, שבראשה עומד אבו–יאיר.
אולם במה נבחן ראש הממשלה – במדיניותו, בהחלטותיו ובמעשיו, או בהרכב ממשלתו? הממשלה, עם מרצ ורע“ם, היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו“מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך בגלוי. הממשלה, עם מרצ ורע“ם, החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושרי מרצ תמכו בהחלטה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה וכעת, כל הפרה של הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענית בתגובה קשה.
ישראל החריפה את המב“ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים, תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. הממשלה חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. תחת הממשלה הזו, מצעד הדגלים צעד גם צעד בשער שכם. העובדה שכל הפעולות הללו נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה, ורע“ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו.
בימים אלה אנו מציינים שנה לממשלת בנט, ועל סמך העובדות, מן הראוי שמתנגדי בנט ורודפיו מימין יְחשבו מסלול מחדש.
