קורונה. חופשה כפויה. חוסר אונים. דאגה. חרדה. השבתה של החיים. אז אני נושמת עמוק, שמחה על הביחד המשפחתי הפתאומי, רואה סרטים, קוראת, מנצלת את הזמן
זה היום השלישי לחופשת הקרונה. כבר אחרי חצות הלילה. גשם חזק יורד ללא הפסקה. אני יושבת במטבח עם כוס קפה, הטלוויזיה דולקת, אני בוהה בה, לא באמת רואה, המחשבות מתרוצצות בראשי. כולם כבר רדומים. הבית שקט. רק הגשם דופק על הפרגולה בחצר בחוזקה ומפר את השקט.
יום ארוך של בית עבר עליי. השכמתי קום, הכנתי לילדים ארוחת בוקר של קרפים עם נוטלה, ארוחת צהריים פריקסה. בערב, שאלו מה אוכלים?
“הטבחית עייפה”, אמרתי להם, “תאכלו קורנפלקס”.
הם לא התלוננו, אבל פתאום כבר לא היו רעבים. התרגלו לטוב. אימא בבית, דואגת להם לשלוש ארוחות ביום. אף פעם לא הייתי מאמא כזאת, כמו שהייתי אולי לפעמים רוצה להיות בדמיוני. תמיד, עבדתי הרבה שעות. אני מסוג האנשים שצריכים לעבוד ולהיות עסוקים כמה שיותר, אבל גם אז השתדלתי להיות נוכחת, לבשל, לאפות. אבל זה לא היה מספיק כנראה, כי מאז שסגרתי את הקפה, יש התפעלות רבה מצד בני משפחתי על התפקוד האימהי שלי. למזלי, די מהר מצאתי עבודה, אמנם חלקית, אבל הייתה לי תעסוקה ולא היו לי ימי בטלה רבים.
ביום ראשון בבוקר, הבנתי שהקורונה הוציאה אותי לחופשה. בניגוד לאחרים, אצלי זו חופשה ללא תשלום, כי אני שכירה רק חודש וחצי וכבר לא עצמאית, אז לא מגיע לי פיצוי. במחשבה ראשונה, ישר הוצפתי בדמעות של דאגה. כבר חשבתי שאני ממשיכה הלאה, מה יהיה עכשיו? אין לי עבודה, אני גם לא יכולה למצוא עבודה אחרת במצב שנוצר, כי אין עבודה כרגע לאף אחד וכבר שמחתי על הדרך החדשה והתמלאתי מרץ להמשיך ואז, הגיעה הקורונה ועצרה הכול.
לא מפחידה אותי המחלה. אני כן דואגת להוריי המבוגרים, שלא יידבקו. אותי מלחיץ קצת הבידוד. המחשבה על ניתוק של שבועיים, לבד בחדר, גורמת לי בהלה. ימים בלי לעבוד מרעידים לי את הלב, אבל בעיקר חוסר הוודאות וההשבתה של החיים
לא מפחידה אותי המחלה. אני כן דואגת להוריי המבוגרים, שלא יידבקו. אותי מלחיץ קצת הבידוד. המחשבה על ניתוק של שבועיים, לבד בחדר, גורמת לי בהלה. ימים בלי לעבוד מרעידים לי את הלב, אבל בעיקר חוסר הוודאות וההשבתה של החיים, בארץ ובעולם, זו החרדה הגדולה שלי, המה-יהיה? זו מלחמה שהאויב שלה הוא נגיף, שלא ברור איך ישתלטו עליו ומתי. אני לא לבד בסיפור הזה, ניסיתי להרגיע את עצמי, כל העולם מתמודד וגם אין לי שליטה על זה. אין משהו שאני יכולה לעשות כדי למצוא עבודה עכשיו, הכול בידי שמים כרגע.
חצי הכוס המלאה
אחרי קצת דמעות שלא הצלחתי לעצור ולחץ כללי בכל הגוף, הראש כאב ,הרגשתי שאין לי שליטה על החרדה. לקחתי כמה טיפות של “רסקיו”, ישבתי לי בשמש עם כוס תה צמחים והחלטתי שאני חייבת לשלוט בזה ולהרים את עצמי. יש לי ילדים בחופשה ואני צריכה למצוא את הכוחות ולהיות חזקה עכשיו. אני אבצע את כל מה שלמדתי בספרי המודעות גוף-ונפש. לקחתי כמה נשימות עמוקות, הרגעתי את עצמי שיהיה טוב ושתמיד תמיד, הדברים מסתדרים לי בסוף והחלטתי שאני הולכת ליהנות מהחופש הכפוי ולנצל אותו. מתי הייתי מרשה לעצמי להיות ככה סתם בבטלה עם פיג’מה ולפנק את בני הבית במאפים כל יום?
הכנתי לי רשימה של מה אני עושה לעצמי בחופשה הזאת. כבר הרבה זמן, שבא לי לראות סרטים קלילים וכיפים. הראשון שעלה בגורל היה “לאכול, להתפלל, לאהוב”, עם ג’וליה רוברטס היפה. קראתי את הספר, אבל הסרט היה לי כיפי יותר. אחריו, כבר הספקתי עוד לא מעט סרטים ואפרופו ספרים, חזרתי לאחרונה לקרוא ספרים בקצב, מאז שיש לי יותר זמן פנוי. אני כל כך נהנית מהם. הם לוקחים אותו למחוזות קסומים, עוזרים להתנתק מהדאגות ונותנים לי השראה לחלום על הספר שאכתוב פעם.
אז אני קוראת, רואה סרטים, מבשלת, אופה, מבלה זמן איכות עם הילדים, בעיקר נמצאת שם בשבילם. מתכננת להתחיל לנקות את הבית לפסח, לשפר את האנגלית, לסדר את כל התמונות שבמחשב, אולי גם ללמוד משהו חדש. נראה לי גם שאתחיל לעשות ספורט ביתי. פתאום אני חושבת על כל מה שאוכל לעשות בחופש הכפוי הזה, על הזמן הפנוי שקיבלתי ואני מתחילה להסתכל על חצי הכוס המלאה. הרבה יותר קל יהיה לעבור ככה את חופשת הקורונה.
כל בוקר, אני פותחת בתפילה, מודה על הטובות שיש לי בחיי, על הדברים שנראים מובנים מאליהם ביום-יום ומתפללת לבריאות, לשמחה ושהחיים ישובו למסלולם ושהכול יסתדר לי ולכולנו, גם בענייני הפרנסה. בינתיים, משתדלת לנצל את הזמן בבית ולביחד משפחתי, משדרת גם לילדים את הרוגע הזה ומקווה שנעבור את התקופה הזאת כמה שיותר מהר. אני מניחה שבעוד כמה ימים, יהיה קשה יותר לשאת את החופש הזה, או שאולי אתאהב בבטלה הזאת שנכפתה עליי. אני לא מפסיקה לחשוב על הקלישאה הידועה שמקבלת משמעות גדולה בימים אלו, שבאמת הכי חשוב שנהיה בריאים, בשאר אפשר יהיה לטפל.
