הזוועות שבצעו הנאצים ביהודי צפון אפריקה נבלעו קצת בסיפורי השואה באירופה. ז‘וסלין קורז‘ניאק, ממבוא חמה, בקרוב בת 80, הייתה שם כתינוקת
תיעד וצילם: מיכאל גלעדי, מרץ 2023
השבוע, מתארחת במדור “הגיבורים שבינינו” תושבת קיבוץ מבוא חמה, בדרום הגולן, ניצולת שואה, אשר תחגוג החודש יום הולדת 80. ז‘וסלין קורז‘ניאק נולדה בחודש מאי 1943, בלה גולט, (La Goulette), עיירת נופש ציורית על שפת הים התיכון, הקרובה לעיר הבירה תוניס, בת לאימא ראשל–יפה ולאבא ויקטור–חיים. אביה נפטר עוד בהיותה תינוקת, לכן גדלה עם אמה בלה גולט בבית של סבה וסבתה, עד גיל 3, יחד עם המשפחה המורחבת, בלב הקהילה היהודית העשירה. שם נהנו מחיי קהילה עשירים, בית כנסת גדול, תלמוד תורה וגם לימודי עברית. כולם חיו בשלום – יהודים, מוסלמים ונוצרים. היה כבוד, אבל היו גם מקרים של פרעות והצקות ליהודים.
“אני זוכרת מסיפורים, שבזמן המלחמה, אימא שלי סבלה מאוד. בהריונה אתי, הייתה צריכה לעמוד בתור כל הלילה לחתיכת לחם וסיפרו לי שהיה חייל גרמני ששמר על התור. היא, שכמעט הגיעה תורה לקבלת הלחם, החייל הנאצי הוציא אותה מהתור ושלח אותה שוב לסוף התור, למרות שהסבירה לו שיש לה תינוקת בבטן. היא מלמלה לעברו מילת גנאי בצרפתית Espece de boche (בוש = כינוי גנאי לנאצים). החייל ללא היסוס היכה אותה ולקח אותה לבית מעצר. משם, היא נשלחה למחנה עבודה, כמו רבים מיהודי תוניסיה, שנלקחו מרחבי המדינה למחנות עבודה. שם מתו מאות מהחום, מהמחלות, מהעבודה הקשה ומההפצצות של בעלות הברית. היו גם כאלה שנשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בכל תקופת המלחמה, לא ידעו מה קורה עם אימא שלי. מישהו אמר שראו אותה במקום הזה, שהיא רזתה מאוד, אבל היא בחיים. גם שני אחיה של אמי עבדו במחנות עבודה וסופר שאחד מהם, דוד פליקס, אח של אימא, התמוטט ונפטר תוך כדי עבודה קשה, במחנה עבודה אחר
בכל תקופת המלחמה, לא ידעו מה קורה עם אימא שלי. מישהו אמר שראו אותה במקום הזה, שהיא רזתה מאוד, אבל היא בחיים. גם שני אחיה של אמי עבדו במחנות עבודה וסופר שאחד מהם, דוד פליקס, אח של אימא, התמוטט ונפטר תוך כדי עבודה קשה, במחנה עבודה אחר. שם, במחנה, הם התחילו לבנות את התנורים למשרפות של מחנות ההשמדה באירופה, אבל למזלנו זה לא יצא לפועל. סבתא שלי הייתה באבל ותמיד לבשה שחור.
הייתי רעבה. מה היא יכולה לתת לי? לסבתא הייתה כובסת ערבייה מוסלמית שקראו לה פאטמה, שהיו להן יחסים טובים. פאטמה קראה לבת דודתה, שילדה לא מזמן וביקשה שהיא תניק גם אותי. ככה גדלתי אצל סבתא, עד שהאנגלים והאמריקנים הגיעו ללה גולט
מים וסוכר, במקום חלב אם
ז‘וסלין: “כשהייתי בקושי בת כמה שבועות, סבתא נתנה לי לשתות מים וסוכר, במקום חלב אם, כי הייתי רעבה. מה היא יכולה לתת לי? לסבתא הייתה כובסת ערבייה מוסלמית שקראו לה פאטמה, שהיו להן יחסים טובים. פאטמה קראה לבת דודתה, שילדה לא מזמן וביקשה שהיא תניק גם אותי. ככה גדלתי אצל סבתא, עד שהאנגלים והאמריקנים הגיעו ללה גולט. אימא השתחררה מעבודת הכפייה, כאשר הגרמנים ברחו מתוניס דרך הים. אני ממש זוכרת שסיפרו לי שהבית היה קרוב לחוף הים. גרנו עם סבתא ומאחורי הבית היו הפצצות, בתים נהרסו, גם אנשים נפצעו ונהרגו.
“אימא שלי, לא הרבה סיפרה לנו, אבל הקרובים סיפרו קצת. פעם, באה אלינו קרובת משפחה מצרפת לביקור בארץ ובאה אליי לביקור בביתי, בבת ים. ביקשתי ממנה: ספרי לי משהו על אימא! ‘מסכנה אימא שסבלה מהגרמנים‘. היא סיפרה לי על אירועים שבמשפחה ידעו, אבל לא סיפרו. אימא שלי הייתה במחנה עבודה ואף פעם לא פירטה יותר, רק אמרה על הנאצים ש‘זה עם אכזרי מאוד ושפל‘ ולא רצתה להוסיף לספר עוד.
“כך הוכרתי כניצולת שואה, כי נולדתי בסוף הכיבוש הנאצי בתוניס ולפי החוק ‘כעובר בבטן אמו‘, שאמו חוותה רעב, סבל ועבודות כפייה, תחת הכיבוש הנאצי. לאחר המלחמה, לא נשארו לנו המסמכים שמתעדים את המשפחה, אז היה צורך לשלוח שליח מיוחד, בעל אזרחות צרפתית, לתוניסיה כדי להביא הוכחות ומסמכים ואכן הם נמצאו כולם.
עזבנו הכול וברחנו
ז‘וסלין: “בשנת 1947, התחתנה אמי בפעם השנייה עם מוריס אוזן, שהיה בית”רי נלהב. לאחר מספר חודשים, נפרד ממנה מוריס ויחד עם בנו, עלה ארצה בדרך לא לגאלית. ‘אנחנו כבר נתראה’, כך אמר מוריס ז”ל לאימא, שהייתה כבר בהיריון עם אחותי ז‘ודית ז“ל ועלה ארצה בסירת דיג עם בנו בן ה-16, עד שהצליחו להצטרף לאונייה ששטה לארץ. למרות גילו הצעיר של הבן, שניהם לחמו יחד במלחמת השחרור בגזרת ירושלים, עם חיילי האצ”ל וההגנה, לכיבוש עין כרם.
“בינתיים, בתוניס התחילו שמועות על פרעות של המוסלמים, ששוחטים יהודים, שבוזזים ושחוטפים בנות יהודיות. האווירה בתוניס השתנתה מאוד, אז במשפחה החליטו לברוח. בן דודה של אימא היה עובד בצי הסוחר ולקח לו שנתיים עד שסידר לאימא ניירות, כדי שנוכל לברוח מתוניס למרסיי שבצרפת. ברחנו, אימא, אני ואחותי הקטנה. עזבנו הכול וברחנו. סבתא והדודים נשארו מאחור. חלקם עלו לארץ מאוחר יותר.
“ככה הגענו לעיר הנמל הצרפתית מרסיי (Marseille), שבדרום צרפת, למחנה של הסוכנות היהודית ‘קאמפ–ד‘ארנאס‘ (Camp D’Arrainasse). שם חיכינו לעלות ארצה, אבל לקח המון זמן להכין את הניירת לעלייה. הייתי כבר בת שלוש וחצי ואימא השתלבה במקום החדש, כאשר היא תפרה כדי להתקיים בכבוד. מהסיפורים במחנה, התנאים היו מאוד קשים. היה צפוף ורבים חלו במחלות שונות.
“לבסוף, עזבנו את מרסיי ועלינו ארצה מצרפת באנייה בשם ‘נגבה‘ ב-17.10.1949, לנמל חיפה. שם, חיכה לנו מוריס, עם משאית, כדי לאסוף אותנו ישר לבית נטוש שבו גר בעין כרם, מקום ציורי ויפה מאוד. היה לנו חדר גדול וגינה יפה עם עצי פרי. היינו מביאים מים מהמעיין שקיים גם היום. לאימא שלי היה כישרון והשכלה אמנותית. היא הייתה מציירת ורוקמת, ודיברה שפות זרות רבות וגם הייתה מנגנת על פסנתר, כינור ואפילו ניגנה על עוד. שם, בעין כרם, התחלתי כיתה אלף בבית הספר. לאימא היה קשה בשנות הצנע, בתחילת הדרך של המדינה. המחסור היה גדול, לא מה שאימא הייתה רגילה בחו”ל.
עין כרם-יפו-בת ים-מבוא חמה
ז’וסלין: “למדתי עברית מהר וגם דיברתי צרפתית, בעיקר עם מרי-מה, הנזירה ממנזר נוטרדאם דה-ציון, בעין כרם. בהתחלה, בערבית התקשיתי, זו השפה שיכולתי לדבר עם אבי החורג. עד שלמדתי!
“ב-1958, עזבנו את עין כרם ועברנו ליפו, שם גרנו ליד הים והייתה לנו חצר משותפת עם השכנים הערבים, אתם היינו כמו משפחה. סבתא הנרייאט, שבאה לארץ כתיירת וראתה שמצבנו קשה כל כך, נשארה כדי לעזור וגידלה אותנו. השכנים היו קוראים לסבתא שלי ‘סיט אל סיטאת’ – ‘הסבתא של הסבתות’, לאות כבוד.
“המשכתי ללמוד בסמינר ‘בנות יעקב’, כשאימא שלי היא שפרנסה את המשפחה בעבודות תפירה.
ב-1960, הכרתי את בעלי, מאיר קורז’ניאק ז”ל, שנולד בפולין וגם ילדותו הייתה בתקופת המלחמה במזרח אירופה, גם לו יש סיפור משפחה מיוחד בפני עצמו. שנה לאחר מכן, התחתנו והקמנו בית בבת ים, בית שבעלי בנה במו ידיו. גרתי שם 53 שנים, במהלכן למדתי לדבר ביידיש, כדי לדבר עם חמותי וחמי. גידלנו ארבעה ילדים וזכיתי לעשרה נכדים שיהיו בריאים. בעלי ז”ל היה קבלן שלד בבניין ואני עזרתי לו לנהל את העסק. לאחר שהעסק נסגר, עבדתי כמטפלת עם תינוקות וכמובן, גם טיפלתי בנכדים שלי.
“בשנת 2012, כחמש שנים לאחר פטירתו של בעלי ז”ל, עזבתי את בת ים ועברתי לגור בקיבוץ מבוא חמה, ברמת הגולן. שם הצטרפתי לבת שלי שהיא חברת קיבוץ ואני גרה מולה ומרגישה ממש מצוין כאן בגולן. אומנם בבת ים לא היה חסר לי כלום, אבל פה יש שלווה והכול ירוק ופורח, האנשים יפים, נוף מדהים וכנרת. הילדים והנכדים באים לבקר. לפעמים, אני מבשלת ומביאה מטעמים כשכולם מתארחים, במיוחד בחגים.
“כשהגעתי לקיבוץ התנדבתי בבית תינוקות ואחר כך נרשמתי למועדון ‘שרשרת גיל הזהב’ של דרום הגולן, בבני יהודה, שם אני נהנית מאוד מהפעילות והטיולים. בזמני החופשי, אני בעיקר אוהבת קריאת ספרים, מוזיקה, לומדת גם פרשת השבוע ומתעסקת קצת בגינון, קצת סורגת ותופרת, תודה לאל.
“עוד מעט אחגוג יום הולדת, אהיה בת 80 ואני שמחה. התקווה שלי: רוצה לראות את הנכדים שלי ואת הדורות הבאים חיים פה בארץ, בשלום ואחווה. אמן והעיקר הבריאות”.
