בספר “כמו שזרקנו את ריפקה,” מובא סיפורה של רוחמה, מורה ומחנכת, לאחר 20 שנות הוראה בבית הספר “נופי גולן” ועוד ארבע שנים ב”מצפה גולן”. בפרקים קצרצרים מנקודת מבטה של חברה, נפרשת הוויית בית הספר בסיפורים נוגעים ללב על צחוקים, מצוקות והרבה פתקאות
“‘כמו שזרקנו את ריפקה שנה שעברה, נזרוק אותך השנה’, זה היה המשפט הראשון ששמעתי באחד בספטמבר, אלף תשע מאות שמונים ותשע, בשמונה בבוקר. כך קיבלו את פניי ביומי הראשון כמורה בישראל…”.
הציטוט שכאן לקוח מספרה החדש של דפנה מאור, בתום 20 שנות חינוך והוראה בבית הספר “נופי גולן” וארבע שנים ב”מצפה גולן” ומסביר את שמו “כמו שזרקנו את ריפקה, זכרונות מורה ומחנכת”.
ציטוט נוסף: “למרבה הפליאה האדמה לא רעדה, השמים לא נפלו וכדור הארץ המשיך להסתובב על צירו כהרגלו, כאשר רוחמה פרשה לאחר יותר מעשרים שנה מהיום שבו הבטיח לה התלמיד-יפה-העיניים, איתמר, לזרוק אותה”.
במהלך אותן שנים שהיתה מורה, בעיקר “מחנכת, מתמודדת, נאבקת, משתדלת, מתוסכלת, נרגשת, רבת תושייה וחסרת אונים…”, כדבריה, שוחחה מאור עם חברת הילדות מנוחה גפני ז”ל, מציפה אותה “בזרם של סיפורים, מצוקות, שאלות ובקשות עזרה”.
פרקי הספר הם למעשה תיעוד כמו מוקלט של כמה עשרות מהשיחות הללו, אלא בהיפוך יוצרות. דמותה של מאור מוצגת בשם רוחמה; מנוחה גפני היא החברה מירה, שהדברים נכתבים לכאורה מפיה.
הספר בנוי פרקים קצרצרים, בכל אחד מהם סיפור קטן, שהוא או קודמו קרו לכל אחד מאיתנו או לילדיו.
המסגרת הכללית היא בית “נופי גולן”, הקורא נכנס לספר בדיוק כמו מי שעובר שעריו של בית ספר: הוא מושלך לתוך ההמולה, הלחצים, הרעש, הבנים, הבנות, הפתקאות, העליות בטיולים, המורים האהובים, הורים, ביקורת, תעלולים, שיחות ובירורים.
כל סיפור עטוף גם במעט מהווייתן של נשות מושב ונחתם באורח מקורי מאוד במשפט מהרהר “מפי החברה”, שהינו מעין ביקורת פעוטה של הכותבת האמיתית על עצמה. למשל: “רוחמה, קשה לצפות באמת האכזרית, אבל עלייך לקבל את העובדה שלא כולם מתעניינים במה שאת מתעניינת”. “רוחמה היא לא הדמות היחידה בחיי ובוודאי לא הדמות המרכזית. יש לי עוד חברות וחברים חשובים לי מאוד”. “ביקשתי מרוחמה לעצור את סיפורי הגבורה כי אני ממהרת מאד, והבטחתי לה לסמוך עליה, פעם בשבועיים, בעיניים עצומות.”…
דפנה, מדוע הפקדת את תפקיד המספר בידי מנוחה?
מאור: “מנוחה גפני ז”ל ואני חברות מילדות, מהתנועה, מהגרעין לחצבה. שתינו הגענו גם במקרה למושב רמות באותו חודש בשנת 1974, כבר נשואות עם התחלת הילדים.
ראי, התחלתי להיות מורה בגיל די מאוחר, 40, עד אז עבדתי בחקלאות. פעמים רבות הלכתי עם הראש בקיר, והגעתי אל מנוחה כדי לבכות, לדבר, להתייעץ. היא היתה חכמה מאד, מבינה מאד, אבל בעיקר – היתה חברה טובה שיודעת להקשיב וכיף לדבר איתה. לא אחת אמרה לי לכתוב על דברים שקרו לי וכשיצאתי לפני שנתיים לפנסיה אכן התחלתי לכתוב, אבל זה יצא מטומטם. מכיוון שגם רציתי לצחוק על עצמי, התחלתי לכתוב שנית כאילו שהיא מדברת, היא המספרת ובדרך זו יכולתי לצחוק על עצמי. היא ידעה על כתיבת הספר, אך באמצע העבודה עליו נפטרה ממחלה קשה. היא השאירה המון המון חברים שהיא חסרה להם, הייתי אחד מהם. אנשים רבים יכולים להגיד כמוני שהיא היתה חברה הכי טובה שלי.
כל מה שכתבתי שם, הסיפורים עליי, על מנוחה וגם על האחרים הם אמת, אבל הם רק האמת שלי, לכל מי שיתווכח איתי אגיד שהוא צודק, כי זו רק האמת שלי.
בחודש האחרון של הספר עסקתי בהחלפת שמות, זה היה מאוד קשה, הרי שמו של אדם הוא חלק מהעניין. זאת, למעט כמה שמות שהשארתי כפי שהם לאחר שביקשתי את רשות בעליהם, למשל השוטר אלי סילוק שעזר לי עם כיתתי.”
אפשר לראות בספר מעין הווי ונוף אנושי מייצג של “נופי גולן”?
“לא. הספר אינו מאפיין את תלמידי ‘נופי גולן’ אלא מביא אחוז קטן מסיפורים שנגעו לליבי.
היו לי גם ארבע שנים נהדרות ב’מצפור’, כאשר עבדתי במקביל לסלבי נדיבי וליהודית זרחי.
אני רוצה להגיד לך שהיה לי מעולה ב’נופי גולן’, הייתי שם 20 שנה, עבדתי עם מורים מעולים, כיף להיכנס שם לחדר המורים בבוקר. על התלמידים אני אומרת בלי להסס: הנוער של הגולן הוא הנוער הכי טוב בארץ. הם פשוט י ו צ א י ם מ ן ה כ ל ל.
אינך יכולה להסיק מהספר שאלה הם ילדי ‘נופי גולן’, אלא כאלה שקרה לי משהו איתם. יש כאן נוער שחבל על הזמן; ראיתי כאן כיתות, חבר’ה מעל גיל 30, ששומרים על הקשר אחרי כל כך הרבה שנים, הם פשוט מדהימים.
הילדים מצידם עד היום אומרים זאת ומשבחים את המחנכים שהשקיעו בהם כל כך הרבה.”
חלק שובה לב ומעלה הרבה חיוכים בספר הוא צילומי הפתקאות שהקדשת להם עמודים שלמים, מה הסיפור כאן?
“אלה פתקאות שמעבירים בכתה. כאשר תפסתי פתק כזה במהלך השיעור נהגתי להקריא את הכתוב בקול רם ולציין איפה חסרים סימני פיסוק… אלה פתקאות שתפסתי, בביתי יש בוודאי עשרות כאלה. כשסיימתי ז’-ח’ ראשונים ב’נופי גולן’ יצרנו עלון סיום, הסרתי את השמות מהפתקאות ושיבצתי אותם בעלון. למחרת פוגשת אותי מרים סלמה, תושבת קצרין, צוחקת, כי קראה את העלון עם הפתקאות. מאז המשכתי לאסוף פתקאות, כמובן עם כל מיני דברים שכתבו עליי.
דורון ראובני הכשרונית, מעצבת הספר והכריכה היא בת רמות, שלמדה עיצוב במכללת ויצ”ו בחיפה ועשתה עם הפתקאות האלה עבודה מדהימה. היא מחקה את השמות המקוריים, ולאחר שהחלטנו איזה שם בדוי לשים במקום שם הכותב, היא הוציאה אותיות מהטקסט הכתוב בפתק ובנתה איתן שם חדש.”
יש בספר גם אלמנט של הנצחה למנוחה?
“בהתחלה כתוב שהוא לזכרה של מנוחה שידעה להקשיב, להבין ולקבל. היא חוט מקשר בספר, היא זו שאמרה לי לכתוב, שעודדה, הספר מוקדש לזכרה אך אינו עליה.”
מה נתנה לך עצם מלאכת הכתיבה?
“היא מאוד עזרה לי, היה לי טוב להוציא את הדברים, הרגשתי טוב לקחת דברים כבדים ולכתוב עליהם בצורה קלה, מצחיקה קצת, אולי היה בזה שחרור. אני נהנית כשאנשים אומרים לי שקראו ונהנו.”
מה אמרו התלמידים?
“נתחיל בדבר הכי טוב: הייתי לפני שבועיים אצל ענבל וויטיץ, מהכתה הראשונה שלי ב’נופי גולן’. היא היתה חודש אחרי לידה, ישבה, הניקה וקראה, צוחקת כל הזמן. כשסיימה ביקשה שאביא לה עוד חמישה עותקים לתת לחברים. היא נתנה לי ביטחון וגם כתבה על זה בפייסבוק. בתל אביב פגשתי תלמידים נוספים, כמו אסף מוניץ, יניב אסתרין ורפי אטיאס, תלמידים רבים אמרו שנהנו מאד.
קיבלתי גם הרבה תגובות טובות ממקומות אחרים בארץ שאינם רמת הגולן או מורים או אחרים. שניים מארבעת בניי קראו והיו מבסוטים, בשבילי זו הביקורת. אם הם היו מרוצים…”
כמה מילים כלליות על ההפקה?
“הספר הינו בהפקה עצמית, רחלה ליפשיץ עברה על הספר ובדקה סימני פיסוק, דורון ראובני יצרה את העיצוב, העימוד וההכנה לדפוס, שתיהן ללא תמורה ולשתיהן מגיעה תודה גדולה.
הדפסתי 400 עותקים של הספר, נשארו לי כ-30-40 ספרים, כי אנשים קנו ונהנו.
ניתן להשיג את הספר בביתי, בימים אלה נבדקת האפשרות להפיק מהדורה נוספת, אני שמחה שאנשים נהנו.”
