בעבר, היו לא מעט צמתים, בהם נידונה השאלה אם (לשאוף) להקים יישובים חדשים בגולן, או להרחיב את הקיימים. נדמה שעכשיו, הגיע הזמן להתיישבות חדשה אצלנו
ההתיישבות הציונית בגולן העניקה למדינת ישראל ולעם ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי.
מראשיתה, נועדה ההתיישבות בגולן לממש מטרה פוליטית – מניעת נסיגה מהגולן והכללת הגולן במדינת ישראל. היוזמה להתיישבות בגולן החלה בישיבת נציגי קיבוצים, מהמועצה האזורית גליל עליון, בקיבוץ גדות, 12 יום לאחר מלחמת ששת הימים. נושא הפגישה היה דיון בשאלה כיצד מונעים נסיגה מהגולן וחזרה למצב שבו היישובים נמצאים תחת אש יום-יומית מההר שהיה כמפלצת. בישיבה, הוחלט ליזום התיישבות בגולן, כדי להכות שורש בגולן ולצרפו למדינת ישראל.
כך היה. זו הייתה המטרה של המתיישבים שעלו לגולן, של התנועות והמוסדות המיישבים ושל הממשלות.
אלמלא ההתיישבות, לא הייתה ריבונות. אלמלא ההתיישבות, ישראל הייתה מוסרת מזמן את הגולן לאויב הסורי. אלמלא ההתיישבות, לא הייתה גם הכרה אמריקנית בגולן הישראלי.
עתה, כאשר המטרה הושגה, האם יש עוד צורך בהתיישבות בגולן? כאשר ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן, ההתיישבות מעצבת את הגבול ובנגב ובגליל, היא משפיעה על האיזון הדמוגרפי – מהי החשיבות הלאומית של ההתיישבות בגולן?
ניסיון להקים יישובים חדשים באותה תקופה היה קולע אותנו לעימות ומאבק נגד הממשלה, כל ממשלה. הממשלה לא הייתה מאפשרת הקמת יישובים חדשים, הן מסיבות פוליטיות, מיד בתום המו”מ, והן בשל החלטות תמ”א 35
הגיע הזמן
על כך יש לי שתי תשובות.
ראשית, ההתיישבות הציונית בארץ ישראל אינה רק אמצעי למטרות פוליטיות, אלא מטרה בפני עצמה. יישוב הארץ הוא ערך בפני עצמו. לכן, חשוב ליישב את הגולן.
שנית, למרות שכל הסימנים מעידים על כך שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה, אסור לנו להיות שאננים. אף פעם איננו יכולים לחזות את העתיד. לעתים, יש הפתעות בהיסטוריה ויש להודות שגודלה של ההתיישבות בגולן טרם הגיעה למסה הקריטית, שתהפוך את סכנת הנסיגה לבלתי ישימה.
שתי הסיבות הללו מחייבות את חיזוק ההתיישבות בגולן והעצמתה; הגדלה משמעותית של מספר התושבים היהודים בגולן. אף פעם אסור לעצור את הצמיחה הדמוגרפית של יישוב, כי “תעזבנו יום – יעזבך יומיים”. כל הפסקה בצמיחה, מביאה לניוון ודעיכה ורבים מיישובינו חוו תקופות כאלו.
השאלה היא אם חיזוק ההתיישבות ייעשה באמצעות התיישבות חדשה, או באמצעות הרחבת ההתיישבות הקיימת.
בצומת הזה, עמדנו גם בשנת 2000, לאחר הניצחון במאבק על הגולן של שנות ה-90′.
התובנה הייתה ברורה. המשימה שאחרי הניצחון היא צמיחה דמוגרפית רבתי של הגולן.
גם אז, עמדו בפנינו שני אפיקים אפשריים – הקמת יישובים חדשים, או הרחבת היישובים הקיימים. בצדק, בחרנו באפשרות השנייה.
ניסיון להקים יישובים חדשים באותה תקופה היה קולע אותנו לעימות ומאבק נגד הממשלה, כל ממשלה. הממשלה לא הייתה מאפשרת הקמת יישובים חדשים, הן מסיבות פוליטיות, מיד בתום המו”מ, והן בשל החלטות תמ”א 35, תכנית המתאר הארצית. התכנון הכולל המשולב למדינת ישראל עד 2020, פורסם אמנם באופן רשמי חודשים אחדים מאוחר יותר, אך עקרונותיו כבר אומצו בידי הממשלה ולא היו במחלוקת פוליטית. התכנית שללה הקמת יישובים חדשים בכל רחבי הארץ.
הייתה זו שגיאה דרמטית לקלוע את עצמנו למאבק נוסף, חסר סיכוי ולהצטייר בציבור הישראלי כנאבקים סדרתיים ולסמן את הגולן כאזור שנוי במחלוקת. אך הסיבה העיקרית והחשובה הייתה אחרת – הצורך הקיומי, הדחוף, בהרחבת היישובים הקיימים. מפעל הרחבת היישובים בשני העשורים האחרונים, הוא הצלחה של הגולן, לצד כל מה שנלווה אליו, בפיתוח הקהילה והחינוך, הכלכלה והתיירות, פיתוח מקומות עבודה ויזמות, מיתוג הגולן כאזור התיישבות ישראלי אזרחי ולא כאזור הנקשר לצבא ומאבקים פוליטיים.
גם היום נכון להרחיב את היישובים ובראש ובראשונה את קצרין, בירת הגולן, שמשוועת להתרחבות מאסיבית. אולם הגיע הזמן גם להתיישבות חדשה. כתבתי על כך בטור זה פעמים אחדות, בשנתיים האחרונות. כעת, הסיכוי לכך גדול יותר.
אתגר ההקמה
להתיישבות יש מטרה נוספת על אלו שציינתי. ההתיישבות היא כר ליצירתיות של הגשמת רעיונות חברתיים. ההתיישבות הצמיחה את הקבוצה, את הקיבוץ הגדול, את מושב העובדים, את המושב השיתופי, את המרכז האזורי, את היישוב הקהילתי, את ההתיישבות הדתית לגווניה – את מיטב הניסיונות ליצור כאן חברת מופת. חידוש ההתיישבות והקמת יישובים חדשים, עשויה להוליד ניסיונות חדשניים, אחרים לגמרי, שיענו על צרכי התקופה. אלו עשויים להיות יישובים משותפים לחילונים ודתיים (דוגמת נטור), יישובים המבוססים על אידאולוגיה חינוכית שייצרו דגמים חינוכיים חדשניים, יישובים המבוססים על אידאולוגיה אקולוגית, יישובים שיצמיחו צורות התארגנות חדשניות להגשמת רעיונות של צדק חברתי ועוד.
התיישבות חדשה עשויה להיות אבן שואבת לצעירים שהרחבת יישובים קיימים אינה מלהיבה אותם. אנשים שמה שיעלה אותם לגולן הוא דווקא האתגר של הקמת התיישבות חדשה, על הר טרשים קירח. ייתכן שדווקא אלה האנשים שאנו זקוקים להם יותר מכול. בעשרים השנים האחרונות, עשרות אלפי ישראלים עברו תכניות מנהיגות ציונית במכינות הקדם-צבאיות ותכניות ההמשך שלהן, בארגון “השומר החדש”, בתנועות הבוגרים של תנועות הנוער, בארגוני ההתחדשות היהודית ועוד. מדובר בצעירים בעל תודעה חלוצית, רעיונית, ערכית וחברתית גבוהה. ברור שבקרב רבים מהם התעמעם הלהט הזה במשך השנים, אך אני מאמין שניתן להגיע לכמה מאות משפחות, שרעיון של התיישבות חדשה עשוי להלהיב אותם.
יישובים חדשים בגולן, עשויה לרענן ולאוורר גם את היישובים הוותיקים, לעורר בהם נעורים חדשים, להגביר גם את כוח המשיכה שלהם לקליטה צעירה.
לא ילמד אותנו
ההכרה האמריקנית בריבונותנו בגולן, והודעתו של ראש הממשלה על כוונתו להקים יישוב חדש בגולן, פותחת פתח להקמת יישובים חדשים.
איני מתלהב מכך שראש הממשלה מחליט על הקמת יישוב, על מיקומו (ברוכים), על צביונו (יישוב קהילתי של חילונים ודתיים), על מספר תושביו (120 משפחות) ועל שמו (שם שינציח את טראמפ). תמיכת הממשלה וראשה היא תנאי חשוב מאוד להתיישבות חדשה, אך חשוב שלא נאבד שליטה – בסופו של דבר, עם כל הכבוד, ראש הממשלה אינו יודע טוב מאתנו איך נכון להקים יישובים חדשים.
איני בטוח, למשל, שיישוב צמוד לקלע אלון אכן יהיה יישוב חדש, ולא הרחבה, ברוכה כשלעצמה, של קלע אלון. איני בטוח שקריאת שם היישוב על שמו של טראמפ היא הצעד הנכון ובכלל, אני סולד מכל מה שמריח מפולחן אישיות.
איני קורא לדחות, חלילה, את יוזמתו של נתניהו. יש לראות בה שעת רצון, לברך עליה ולקדם אותה, אך על הנהגת הגולן לקחת את המושכות ולהוביל את המהלך, על פי הצרכים האמתיים של הגולן.
