האאוטסיידרים הם אבי אמתי – שירה, קולות וכל הלחנים והמילים, שרון הלחמי – גיטרות ובס, ירדן הרמתי – גיטרות חשמליות ודניאל ברתיני – תופים. להקת רוק קלאסית, לא צעירה למרות שזה אלבום בכורה, עם סולן אנרגטי, אפילו אנרגטי מדי.
יש פה 14 שירים ורובם עוסקים בשברון האהבה והלב. על הפרק: הפער המטריד בין רמת הטקסטים להלחנות. אפשר לכתוב לב שבור באין-ספור צורות ואמתי משתמש בהרבה מהן, אלא שבדרך הוא לא מפספס שום קלישאה. חוץ מפעמיים (“שקט” ו”מעבר לפינה”), גם אין מי-יודע-מה סיפור. היינו, היה איזה רגע, זוכרת?, וזהו, נגמר. מה קרה? מה לא היה בסדר? אין לדעת ואמתי לא מנדב פרטים. ב”שקט”, יש איזה ניואנס, איזו אווירה, שנותנת אולי להבין.
המוזיקה, לעומת כל זה, הרבה יותר משמעותית ומדברת, למרות שגם היא לא חפה מקלישאות. יש גבול לכמה אפשר לנחש את הצליל הבא והאאוטסיידרים חוצים אותו בלי למצמץ. אבל יש פה רוק כמו-שאוהבים-לכתוב בועט, למרות שאם תשאלו אותי (ולמה שתעשו את זה) מה יש פה לבעוט כל כך את אובדנה של האהבה? היה אפשר לזרום יותר לכיוון של בלדות-רוק שקטות מעט יותר, כפי שהם עושים לבסוף, רק לבסוף – שיר 14, ב”מעבר לפינה”, באמת בלדה יפהפייה.
אמתי מגיש את השירים עם כל הלב והראוֹת, אבל לא האמנתי לו לרגע. מתאמץ מדי, משחק אותה מדי זמר רוק. לא כל טקסט אפשר לבעוט ולא על כל רגע בחיים צריך לשבור את התופים.
לא נלך מפה בלי להזכיר את עבודת הגיטרות המופלאה של ירדן הרמתי.
“אור מתוך החושך” – אביתר ברנוביץ’
מגיל 15, ברנוביץ’ כותב, מלחין ומנגן. היום, בן 28, הוא יוצר מעניין, שאני לא בטוח אם הצלחתי לפצח. חוץ ממוזיקה, הוא גם, תחזיקו משהו, סטודנט להוראה שנה ג’, מתמחה בספרות לביה”ס היסודי והוראה כללית.
תשעה שירים יש ב”אור מתוך החושך” וכולם עוסקים, כך או אחרת, ביציאה מחושך לאור, מהמחבוא הקטן לעולם הגדול, מהאנונימיות להיוודעות. כתיבה נחמדה, קצת נאיבית פה ושם, עם כמה פינות לא משויפות עד הסוף. דווקא בשיר שאהבתי מאוד, “מזימה”, דואט מקסים של ברנוביץ’ עם זמרת בשם שחר גוטמן, היא שרה “רִחְשֵי לב”, במקום “רַחֲשֵי לב”. הלו, סטודנט להוראת הספרות.
למוזיקה שלו ברנוביץ’ קורא “רוק עם נגיעות אלקטרוניות”. אלקטרוניקה יש פה, נכון, אבל אם זה רוק, זה הרוק הכי רך ששמעתי. ברנוביץ’, מוזיקאי מוכח, מתעכב משום מה יותר מדי פעמים על משפטים מוזיקליים חוזרים שוב ושוב, במקום – סטארטאפ! – לפתח אותם.
ברנוביץ’ מגיש את החומר שלו מאוד בלי פוזה, נון-שלנט מוחלט, מהמותן. קול טוב, גבוה והוא לא מוטרד יותר מדי עם המקצב של השורה לא יושב בול על המוזיקה, העיקר שהוא אומר מה שהוא מתכוון להגיד וזה, מפוּהקיי, שווה הרבה כבוד בעיניי.
נדלקתי גם על הבלוז “ביי ביי” ובסך הכול, זהו אלבום שכיף להעביר אתו אחר צהריים עם עננים גבוהים ללא גשם.
