תחייה מחודשת לתקליט הוויניל, אותו פלסטיק עגול ושחור שעליו הודפסה רוב המוסיקה של המאה הקודמת. בשבת שעבר נחגג “יום חנויות התקליטים” השנתי השישי המשקף את הצמיחה המפתיעה בשנים האחרונות במכירות של תקליטי הוויניל
לרגל יום התקליט הבינלאומי שחל בשבת שעברה (19/4), החלטתי להקדיש הפעם את המדור לפלסטיק העגול והשחור שעושה בשנתיים האחרונות קאמבק אדיר וחסר תקדים. ‘Record Store Day’ הוא יום אחד בשנה, שנחגג בשבת השלישית של חודש אפריל, בו לקוחות ואמנים מגיעים לחנות האלבומים העצמאית האהובה עליהם, במטרה להביע את תמיכתם ואהבתם. “יום חנויות התקליטים” נחגג ביותר מ-1,000 חנויות עצמאיות ברחבי העולם וזוכה לסיקור גדול בעיתונות המוסיקה העולמית.
האירוע מתקיים עולמית זו השנה השישית וזוכה בכל שנה להצלחה גדולה יותר ויותר, גם בזכות ההוצאות המיוחדות, הסינגלים ותקליטי הוויניל הנדירים שהאמנים וחברות תקליטים משחררות במיוחד ליום זה, רק לחנויות המשתתפות. בישראל, הוא צוין בשבוע שעבר בפעם הרביעית באירועים מיוחדים והופעות חיות בעיקר באזור המרכז, אבל יום אחד הוא עוד יגיע גם לגולן.
שנת 2013 הביאה איתה בשורה של צמיחה אדירה במכירות תקליטי הוויניל. באנגליה למשל, בשנה האחרונה המספרים הכפילו את אלה של 2012 ושברו שיאים בני עשר שנים, בארה”ב נמכרו למעלה מ- 6 מיליון תקליטים לעומת 4.55 מיליון ב- 2012 ולעומת 300 אלף ב- 2003. אלו עדיין מספרים ‘זעומים’ בהשוואה למדיה הדיגיטלית אבל בעוד נתוני המכירות של iTunes מדשדשים ואלה של הדיסק דועכים, הוויניל הולך ומתחזק. מעצים ומתפתח. תקליטים הם כבר לא נחלתם הבלעדית של אספנים ומכורים לדבר. יותר ויותר אוהבי מוזיקה מתחברים לאופיו של התקליט על חשבון אופיו הלא קיים של הקובץ ואופיו המנוכר של התקליטור. זה נכון בעיקר כשמדברים על אלבומים שלמים על פני שירים בודדים. ריבוע של 30 סמ”ר על פני קובץ של 5 מגהבייט מתנגן טוב יותר ומקנה תחושה מתאימה יותר.
באופן אישי, אין לי זיכרונות מהגל המקורי של התקליטים בזמן אמת, כך שחווית הוויניל שלי התחילה לפני כחמש שנים בלבד. במהלך שיטוט בשוק הפשפשים ביפו, הבחנתי פתאום בתקליט Exsodus של בוב מארלי והתרגשתי נורא כי הייתי בטוח שזה אחד הדברים הנדירים שקיימים. מאחר ולא היה לי איך להאזין לנכס החדש, התחלתי לברר לגבי פטיפון בלי שהבנתי יותר מדי והזמנתי גרסה מחודשת מהאינטרנט. מהרגע שהחבילה הגיעה, פשוט התמכרתי ומיום ליום אוסף התקליטים הלך וגדל.
היום האוסף כולל כבר קרוב ל- 500 תקליטים משנות ה- 40 ועד היום, קלאסיקות רוק, מוזיקה שחורה, א”י הישנה והטובה, מוזיקה עולם, דיסקו ואוספים ביזאריים למיניהם. יש אפילו כמה שקניתי רק בגלל העטיפה המרתקת שלהם. היום אני מבין שהתקליט הראשון שקניתי הוא לא כזה נדיר ויש המון זוויות והזדמנויות להגיע לדברים המעניינים באמת. בכל אופן, ככל שחולף הזמן התחביב הזה הופך למורכב ויקר יותר, כי כמה אנשים בארץ גילו שהם יכולים לעשות הכנסה נהדרת מאוספים שאיכשהו הגיעו אליהם והביקוש כאמור צומח.
לא מפתיע האמת, איך שגלגל מסתובב לו והפורמט האותנטי עשוי אולי להתגבר בחזרה על הדיגיטל הפחות איכותי וחסר המשמעות. אז אל תתפלאו אם בשנה הבאה, הילד שלכם יבקש ליומולדת שלו פטיפון במקום אייפון.
