הרחוב הראשי של מג’דל שמס נראה עכשיו כמו נלקח מתוך ציור. המדרחוב החדשני בנוי אבנים משתלבות בדוגמת רקמה דרוזית. הפנסים, שלטי החנויות, אפילו פחי האשפה – הכול מחבר מסורת עם חדשנות. צריך לראות
יותר מעשר טונות של אבני מרצפת, הושקעו במדרחוב החדשני, שנחנך עתה בעיירת הסקי היחידה בישראל, גם טונות של רגישות והבנה עמוקה, שאסתטיקה אורבנית היא קודם כול פתרון אמנותי למשאלות של קהילה.
אבל לפני חומרי הבנייה, נשפכו שם בלי חשבון טונות של יוזמה ונחישות, להיות הכוח המוביל בצפון – בקדמה, בחינוך, בהשכלה גבוהה, במהפכה “ירוקה”, באולפני מוזיקה ואמנות, בפיתוח תיירות ואירוח.
מג’דל שמס מתעוררת ואחד הסימנים המרגשים לכך הוא הבנה של הפוטנציאל האין-סופי של אוצרות אירוח, שעונות בול על הכמיהה הישראלית המצויה לשלגים, מים, יערות, אווירה ואוכל מקומי אותנטיים, לשווקים כפריים; נופים, שמצד אחד, מדברים חו”ל ומספקים רגיעה מהבלגן המקומי, ומצד שני – בסך הכול כמה שעות נסיעה מהבית.
מג’דל שמס הבינה את הכיוון והיא שועטת אליו עם חנוכת המדרחוב ביישוב הגדול בגולן, שמספר תושביו כמספר תושבי המועצה האזורית גולן, אם לא יותר.
“לרחוב עדיין אין שם”, אומר ישראל אשד, יועץ התיירות של מג’דל שמס, “יש שמות בתכניות העבודה – ‘רחוב תיירותי’, ‘רחוב מארח’, עדיין מחפשים שם שיהלום את הפרויקט המוצלח הזה, שביצועו עולה על החזון התכנוני. התוצאות יפהפיות, זה מודרני, שילוב של מוטיבים אמנותיים מהמסורת הדרוזית, גם בשילוט וגם במדרכה עצמה”.
יצוין כי המדרחוב הוא רק שלב ראשון שבוצע מבין שלושה מקטעים בשדרוג היישוב, כחלק מהמהפכה התיירותית שמתחוללת במג’דל שמס. מצדו המזרחי, ישוקם הקטע הממשיך עד לתצפית הגבול ומצדו המערבי, יבוצע הקטע העולה אל החרמון.
חמש שנים ארכה העבודה על המדרחוב, שהנו תוצאה מרהיבה לתחקיר שערך משרד האדריכלים של אלי דרמן מתל אביב, שאיתר ובחן מלאכות מסורתיות ואמנות מקומית, כבסיס עיצובי למרקם האדריכלי, שמלאכתו כמעט הסתיימה.
רחוב מארח
“הרעיון כאן הוא ליצור רחוב שאנחנו קוראים לו ‘רחוב מארח'”, אומר האדריכל אלי דרמן, אשר מבקש לציין קודם כול את משרד התיירות והחברה הממשלתית לתיירות כדמויות מפתח למהלך כולו. “הם גם המזמין, המממן והמבצע של העבודה”.
דרמן: “המשמעות של ‘רחוב מארח’ היא ליצור בו מעין ‘כיסים’ של פרוגרמת אירוח, כיסים שמוקמים מול בתי העסק ושבהם הסוחרים יכולים להוציא סחורה וספסלים החוצה. הרעיון הוא לארח ברחוב במעין צורת ישיבה נמוכה, שמאזכרת את דרך האירוח הדרוזית בתוך הבית – על שטיח ב’ליוואן’ – הוא חדר האירוח הדרוזי.
“לקחנו דפוס של שטיח שמאוד אהבנו ופיתחנו ממנו תבנית גיאומטרית של ריצוף, שניתן ליישם אותה באבנים משתלבות. כך הגענו לגיאומטריית חוץ באבנים משתלבות בסביבה, שבה גם תכננו והצבנו ספסלי עץ ייחודיים, שעיצבנו עבור מקום זה ספציפית. אלה ספסלים נמוכים מאוד בגובה 45 ס”מ, עם משענות ומסעדים, מאוד ייחודיים, דומים יותר לספות שרואים בחללים פנימיים מאשר לספסלי חוץ.
האדריכל, אלי דרמן: “הרעיון הוא לארח ברחוב במעין צורת ישיבה נמוכה, שמאזכרת את דרך האירוח הדרוזית בתוך הבית. תכננו והצבנו ספסלים נמוכים מאוד בגובה 45 ס”מ, עם משענות ומסעדים, מאוד ייחודיים, דומים יותר לספות שרואים בחללים פנימיים מאשר לספסלי חוץ”
“זהו סוג של הצהרה, שהאירוח בחוץ הוא למעשה אותו אירוח אשר נעשה בתוך הבית. לכן, קראנו לרחוב ‘רחוב מארח’, על מנת להדגיש את מסורת האירוח החזקה בתרבות המקומית. מעבר לזה, עיצבנו את הרחוב כולו, עם גופים שתוכננו ויוצרו במיוחד לפרויקט עצמו: עמודי תאורה שעיצבנו עבורו, אשפתונים שעשינו במיוחד, מסתורי אשפה, עמודי מחסום למניעת כניסה של מכוניות לתחום המדרכה, שילוט שעצבה נטע לזרוביץ, תושבת אליעד, יחד אתנו, מרקיזות, ממש סט של שפת רחוב שלמה”.
האלמנטים לא באים רק מהשטיחים, ראיתי במצגת שהכנתם גם קליעת סלים ששולבה בתכנון?
“נכון, המתווה הכללי של הרחוב בא מתוך ההבנה שלנו למלאכות המסורתיות של הדרוזים – גם מתוך הקליעה של הסלים, מהרקמה והאריגה, לשלב את כולם ביחד לתחושה של רחוב שבנוי ממלאכת יד. מה שיפה הוא שבסופו של דבר, את עבודת הריצוף המורכבת של ה’שטיח’, ביצע אחד הסוחרים המקומיים, שביקש להשתתף בעשייה, נגר מקומי ביצע את הספסלים, כך שעבודות היד באו גם בדרך זו לידי ביטוי ברחוב”.
מה עוד כוללת העבודה שלכם על הרחוב?
“הכול – החלפת תשתיות, ביוב, מים, חשמל, תאורה וגם מתווה כביש חדש. בחזיתות הבתים, עשינו בעיקר עבודת ניקיון של אלמנטים מיותרים, היה שם בליל של סוגי שילוט מרובים, שהיו חסרי הכוונה ומבחינת יעילות עסקית, לא היו בשיאם. יצרנו עבורם הן מרקיזות חדשות לעסקים והן שלטים חדשים”.
איך הם קיבלו את החדשנות הזאת?
“אני חושב שהם מאוד אוהבים את זה, אם כי הייתה קצת רתיעה, כי הפחתנו משמעותית את החנייה ברחוב ויצרנו מגרש חנייה חדש בפאתי הרחוב – במעלה החרמון. לא היו עניינים של הסתייגות, כי אני חושב שבאמת נגענו בחוט המקשר בין עבודה מסורתית לחדשנית. זו עבודה שמכבדת את המסורת, מצד אחד ומראה אותה לציבור שמגיע, אבל לא בצורה מתייפייפת, או מציגה כאילו שהיא ישנה, אלא מדגישה את זה שנעשתה בעת החדשה, שהיא מביאה אתה ערכים חדשניים ויותר מודרניים. מבחינתם, הם עודדו אותנו לעשות דברים חדשניים ומודרניים. ראי, הדרוזים במג’דל שמס מאוד פתוחים ומתקדמים. שבי אצלם במסעדות ואת מרגישה כמו בכל מסעדה בתל אביב, עם אותה הפתיחות. הקדמה היא ממש אבן דרך לרגלם”.
בעוד שהטיפול ברחוב יוצר היום קריאות התפעלות, הדרך להגיע אל התוצאה לא הייתה פשוטה, לא לתושבים ובעלי העסקים, לא להוגים והיוזמים, בראשם דולאן אבו-סלאח, ראש המועצה המקומית, שהכריזמה שלו היא ככל הנראה מקור המהפכה שעובר המקום.
“קודם כול, הרחוב הזה הוא בעצם תוצאה של הרבה הרבה ישיבות וריצות לירושלים ותל אביב”, אומר אבו סאלח. “אנחנו עובדים על הרעיון והתכניות מזה חמש שנים, עד שזה יצא לפועל. יש עוד אלמנטים להוסיף כמו מרקיזות אדומות על כל עסק וזה רק שלב אחד. השלב השני הוא ההמשך של המדרחוב, שמתחיל מהכיכר המרכזית של מג’דל שמס בפסל של סולטן באשר, מזרחה לכיוון הגבול, והשלישי – למעלה החרמון”.
זה האלמנט התיירותי הראשון במהפכה התיירותית שלכם, התושבים מקבלים את זה בשמחה?
אבו סאלח: “התושבים מאוד שמחים, במיוחד בעלי העסקים, אם כי הייתה תקופה של סגירת הכביש הזה לשנה, הם התקשו להתקיים, כי העסקים נסגרו. היום, לאחר שהכול הושלם, באים מכל האזור לרחוב.
“אני מבקש לציין, כי החל מהשבוע, אנחנו סוגרים את הקטע הזה לתנועת מכוניות, בערבי חמישי ושישי. בימים אלה, הוא ייפתח להולכי רגל בלבד, שיבואו לבלות בכל מה שיש שם, כי הליכה רגלית תכפיל את מספר הבאים לעסקי הבילוי. בהמשך, יש לנו תכנית לקיים במדרחוב את פסטיבל הדובדבן ואת כל החגים שלנו. הכביש ישמש את התושבים והאורחים לאירועים שיש בהם שמחה, חגיגה והרבה מאוד אהבה”.
מה קורה לעסקים במקום עכשיו?
“שכר הדירה שם עולה במהירות, יש מירוץ על המקומות האחרונים הבודדים שנשארו שם, הם נחטפים ממש. אני מקווה שאחרי פריחת הדובדבן, בעת קטיף הדובדבן והתפוחים, נייצר רצף שהרחוב יהיה מחובר אליו ובעונות המתאימות, נעמיד שם שוק איכרים, בו תוצג כל התוצרת שלנו. אני מחכה לעונת השלג הבאה, לראות איך זה ייראה”.
מה עם החלקים האחרים של רחוב העסקים והתיירות?
“את החלק הבא אנחנו מתחילים לבצע ביולי 2017. יש תקציב לחלק גדול מהפרויקט, אפשר לציין כי אנחנו מעדיפים לבצע אותו בעצמנו במקום החמ”ת וכך ננסה לחסוך ביורוקרטיה. את השלב השלישי – העלייה לחרמון, התחלנו תכנון ומ-2018, יהיה על מה לדבר שם. כן, את צודקת, אנחנו לא מפסיקים לתכנן ולפתח”.
איך אתה עושה את זה? נראה כאילו כל הכפר נחפר כל הזמן מחדש, צנרת משודרגת, מוסדות חינוך וקהילה נבנים, כבישים נפרצים, צעירים נקלטים…?
“מילת המפתח היא תכנון, כמה שיותר להצטייד בתכניות. אם ראש מועצה לא מגיע למשרדי ממשלה עם תכנונים והיתרים כמו שצריך, הם מחפשים איך לברוח. כשבאים עם תכנית מוכנה ויודעים מה רוצים, לרוב אנחנו נענים בחיוב”.
מכה כואבת אבל מרפאת
“תקופת הבנייה הייתה קשה פעמיים”, משלים ישראל אשד את סיפור הרחוב. “פעם אחת, בגלל הקושי הפיזי של מעבר ברחוב הראשי, שהיה חסום הרבה זמן ולא התאפשרו חניות ליד העסקים. הסיפור השני הוא כלכלי: זו הייתה מכה כלכלית מאוד כואבת, בתקופה שהחרמון היה פתוח, מאות אלפי תיירים הגיעו ולא היו חשופים לעסקי התיירות הרבים שם.
“היום כבר נוסעים ברחוב, עסקים נוספו ושכר הדירה עלה בצורה דרמטית, עם עליית הביקוש לפתוח עוד עסקים. העסקים המאפיינים שם הם עם אוריינטציה תיירותית – מסעדות ומזכרות, יש שם אמנות מקומית יוצאת מן הכלל בתחום הפיסול, הציור ואמנויות מסורתיות”.
ועכשיו, מה עכשיו בצנרת התכנון התיירותי?
“החלום שלי הוא לעשות ‘דק’ על המים של בריכת רם, הפרוגרמה כבר קיימת, נעשה שלב ראשון שלו, נפרצה דרך והוקמו תשתיות וכרגע, מחכים למימון של המשך הפרויקט”.
