בידוע הוא שהניקיונות וההכשרות לפני הפסח הן מלאכה כבדה המכה את כוחנו. כדי לקבל מעט פרופורציה, נחזור פחות מ-80 שנה לאחור, אל פסח בזמן השואה
הרב שמואל לוין
אין-ספור קולמוסים נשברו בדיון סביב הנושא הבוער ביותר לקראת חג הפסח, בכל שנה ושנה: כמה קשה להיפטר מן החמץ וכמה קשה עובדות נשותינו, וגם אנחנו, הגברים, אם אנו נושאים גם כן בעול, כראוי, בהכנות לקראת החג. אכן, המשימה כבדה והיא דורשת מאמץ רב. כולם מסכימים שאין הדברים קלים, אך מעטים עוצרים לרגע כדי לחשוב על כך ששפר עלינו גורלנו, בכך שאנו יכולים לעמול כה רבות, כדי להתכונן לקראת חג הפסח.
במה דברים אמורים?
כלל ידוע הוא, שתמיד עדיף להסתכל על מה שיש, בהשוואה למה שאין. כל מי שמעיין מעט בהיסטוריה של העם היהודי, בכלל ועל שעבר עלינו במאה העשרים, בפרט, מגלה שהיו תקופות בהן חג הפסח לא היה סיבה לביעור חמץ קפדני ולעבודות ניקיון נמרצות, אלא דווקא מקור לצער רב ולדאגה אמתית, בבחינת “איך נסתדר?”
קיים תיעוד מפורט אודות קורותיהם של יהודי אירופה בימי מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1939-1945 והשואה. כל המקורות כולם מלמדים על מצוקה בלתי נתפסת בכל הקשור לא רק לחייהם הפיזיים של היהודים באותן שנים שחורות, אלא גם מצוקה רוחנית איומה.
כשחג הפסח היה ממשמש ובא, מצבם של היהודי בגטאות ובמחנות הריכוז החמיר שבעתיים. לבער חמץ? לא בעיה, כי ממילא יש מעט אוכל ומה שיש נאכל עד הפירור האחרון… אך מניין נשיג מצות? יין לארבע כוסות? חסה או חזרת למרור? תמרים וחומרי גלם אחרים לחרוסת? וכיצד נציין את “חג החירות” ונחוג את ליל הסדר, כאשר כולנו משועבדים, מדוכאים ושבורים, תחת עולו של השלטון הנאצי? כל אלו היו קשיים אמתיים אשר העיקו על אחינו ואחיותינו לא פחות מאשר הסבל הפיזי ולעתים, אף יותר.
מניין נשיג מצות? יין לארבע כוסות? חסה או חזרת למרור? תמרים וחומרי גלם אחרים לחרוסת? וכיצד נציין את “חג החירות” ונחוג את ליל הסדר, כאשר כולנו משועבדים, מדוכאים ושבורים, תחת עולו של השלטון הנאצי?
ההכנות לחג הפסח לא היו קלות. יהודים בגטאות חיו בתנאים של חוסר כול ומצרכי מזון בסיסיים לא היו בנמצא. כמובן שיין לא ניתן היה להשיג. לפיכך, התירו הרבנים לקיים את מצוות “ארבע הכוסות” על תה, שערבבו בו סוכר. בחלק מן המקרים, גם סוכר לא היה, לכן חיפשו ממתיקים אחרים. כשגם אלו לא היו בנמצא, לקחו סתם תה ללא כל תוסף, במקום יין. אם לא יין, או טעם יין, לפחות מראה דומה…
לצורך כרפס, יש הנוהגים לאכול סלרי ויש הנוהגים לאכול תפוחי אדמה, איש לפי מנהגו. תפוחי אדמה עוד ניתן היה למצוא, אם כי לא בשפע, אבל קערות סדר יפות לסדר את הכרפס ושאר הפריטים הנהוגים לא היו. גם גביעים יפים לקידוש קשה היה למצוא; את הכול שדדו וחמסו הגרמנים. ישבו אם כן אלו שידעו לעסוק מעט באמנות ומחומרים כמו עץ וחומר יצרו קערות סדר פשוטות וגביעים. כמפות לשולחן, השתמשו בסדינים לבנים, ובמקום כריות ל”הסבה”, השתמשו בצרור סמרטוטים אשר גלגלום יחדיו וקשרו הכול בחבל.
יהודי אשכנז אסרו על עצמם, כידוע, אכילת קטניות בפסח. אולם בימי המלחמה, כאשר היה בלתי אפשרי לדקדק ולברור את האוכל הרצוי וכל מה שניתן היה לעיכול התקבל בברכה, לא ידעו יהודים מה לעשות: האם להמשיך ולשמור על איסור הקטניות, או שאולי בימים אלו, בצל השעבוד וגזירות הרעב, מותר לאכול קטניות בפסח. הציעו יהודים את השאלה בפני הרבנים ואלו התירו אכילת קטניות בפסח. זאת ועוד, הרבנים במחנה גירס (מחנה מעצר בצרפת, שהיו כלואים בו בתנאים איומים אלפי יהודים, לפני שילוחם לאושוויץ) פרסמו לפני פסח 1941, רשימה שלמה של מוצרים האסורים, או מותרים, לאכילה בפסח והפרסום הנ”ל כלל הקלות רבות מאוד בכל הקשור למה שהותר באותה שנה: סכרין, קטניות, פירות מיובשים, גבינה, שמן, קקרו, שימורי דגים… כל אלו הותרו ללא הכשר מיוחד לפסח, כפי שנהוג תמיד.
מדין “שרויה”
הבעיה הקשה ביותר לקראת פסח הייתה להשיג מצות. בקושי היה לחם… ומנין תהיינה מצות? הנה סיפור על מה שהתרחש בגטו קובנה (ליטא, צפונית לפולין ובלרוס) לפני פסח, 1942. בחורף של שנת תש”ב, החמיר מאוד מצבם של היהודים הכלואים בגטו קובנה והם החלו דואגים לגבי השאלה מהיכן ישיגו קמח לאפיית מצות. הגרמנים התירו הכנסת מעט לחם שחור פשוט בלבד אל הגטו וקמח לא היה.
למרות זאת, הצליח אחד מן היהודים, שעבד מחוץ לגטו ועמד בקשר עם כמה גויים ליטאים, להחליף עמם מדי פעם בפעם מעט חפצים בעלי ערך מועט עבור חופן קמח. למרות האיסור החמור, שחל על הברחת מוצרי מזון אל תוך הגטו מן החוץ, ולמרות החיפושים המדוקדקים שערכו הגרמנים בכל אלו שחזרו אל הגטו בתום יום העבודה, הצליח האיש להבריח את הקמח את תוך הגטו ולשמור אותו בשמירה מעולה, במקום בטוח. לשמחתו של האיש לא היה גבול והוא חיכה בכיליון עיניים לערב פסח ולאפיית המצות הבודדות שאִפשר מעט הקמח שברשותו להכין. אולם לרוע המזל, יומיים לפני החג, הוא נתפס על ידי שומרי הגטו הנאצים, עם עוד מעט קמח ברשותו וכעונש על ההברחה ה’בלתי חוקית’ שביצע, היכוהו הגרמנים באכזריות נוראה ובין השאר, שברו את כל שיניו.
האיש קבל את ייסוריו באהבה והצליח בכל זאת לאפות כמה מצות. אולם אז גילה, שבגלל הפציעות שגרמו לו הגרמנים והאופן בו שברו את שיניו, הוא אינו יכול לנגוס במצות… בא האיש בבכי בפני הרב אפרים אשרי, אחד מן הרבנים היחידים שנותרו בגטו קובנה וביקש ממנו היתר לאכול את המצה אחרי ששרה אותה במים, מדין “שרויה”. יש המקפידים על כך שלא להביא מצה במגע עם נוזלים, מחשש לגרגיר חיטה שהתערבב באפייה ועלול להחמיץ. התיר לו הרב אשרי לאכול את המצה שרויה במים והעלה על נס את מסירות הנפש של אותו יהודי.
“אבינו שבשמים, על זאת דאבה לבנו, שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך ‘וחי בהם ולא ימות בהם’, וליזהר מאזהרתך ‘השמר לך ושמור נפשך מאוד’. על כך תפילתנו לך… אמן”
הגדה מן הזיכרון
אם בגטאות עוד יכלו יהודים איכשהו להסתדר, מרגע שהובלו למחנות העבודה וההשמדה, אבדה כל תקווה לחיות חיים רוחניים. במחנות השונים ברחבי אירופה, אליהם שילחו הגרמנים מיליוני יהודים, הנהיגו הנאצים הקצבת אוכל מצומצמת, אשר גרמה לרעב בלתי פוסק, ובניגוד לנעשה בגטאות, לא הייתה כל אפשרות כמעט להבריח אוכל מן החוץ. האסירים נאלצו “לחיות” על מנת מרק דלילה ודלה ועל מעט לחם. כמעט שום דבר אחר לא היה.
למרות הכול, לא ויתרו האסירים על נשמתם וחיפשו דרכים לזכור שהם יהודים, שיש להם מסורת, שיש תורה ומצוות. אף על פי שלחגוג את חג החירות כהלכתו היה בלתי אפשרי, הם נתכנסו יחד באישון לילה, לאור בדלי נרות וציינו את חג הפסח. מצות לא היו. יין לא היה. לא הייתה חרוסת, לא היה כרפס. גם הגדה לא הייתה. באחד המחנות, התקבצה בפסח של שנת 1943 קבוצה של אסירים, שקראה בחשאי את ההגדה של פסח, אותה כתב מישהו מן הזיכרון על כרטיסי Internierungslager , ש”סחב” ממשרד המחנה. Internierungslager בגרמנית, פירושו “מחנה מעצר”. באושוויץ, כתבו האסירים את ההגדה על גלויות שמצאו ועל פיסות נייר קטנות, אותן חיברו אחר כך יחד.ובהרבה מקרים, קראו מן הזיכרון ככל שהשיגה ידם, ללא כל כתב ומכתב.
במחנה הריכוז ברגן-בלזן, חיברו האסירים, בהיעדר מצה, תפילה לאמרה לפני אכילת חמץ בפסח: “אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאבה לבנו, שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך ‘וחי בהם ולא ימות בהם’, וליזהר מאזהרתך ‘השמר לך ושמור נפשך מאוד’. על כך תפילתנו לך, שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, אמן”.
אם הם – ודאי אנחנו
מה כל זה אומר לנו?
קודם כול, שעדיף בהחלט לעבוד קשה בניקוי הבית ובביעור החמץ, מאשר לא לעשות זאת בגלל שעבוד, או מחסור. אשרינו שזכינו לחיות חיי חופש וקוממיות בארצנו הקדושה.
“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, כך מלמדים אותנו חז”ל בהגדה. בדורנו, אנו יכולים להבין את ערכו של החופש, מתוך התבוננות בסבל ובייסורים שעברו על עמנו לפני פחות משמונים שנה. מסירות הנפש של אחינו ואחיותינו בימי השואה, בניסיונות נואשים לשמר ולשמור על דמותם וזהותם היהודית, צריכים לעורר בנו את ההרגשה וההבנה שמוטלת עלינו החובה לכבד את מסורת ישראל ולא להתנתק ממנה. אם הם היו יכולים, על אחת כמה וכמה שהחובה חלה עלינו לזכור בכל עת מי אנו, מאין באנו, ומה נדרש מאתנו.
פסח כשר ושמח לכל בית ישראל.
