הקורונה פיצלה את המניין המרכזי לארבעה מנייני רחוב. בהתחלה, זה מאוד העיק, אבל בהמשך, התברר שקמו מסגרות מדויקות יותר
לינוי אליאס–זדה
בכל ערב שבת, אני נזכרת בבדיחה הידועה על האיש שהגיע לאי בודד ובונה שני בתי כנסת. שאלו אותו: למה שניים, אתה הרי לבד כאן? הוא ענה: באחד מהם, אני מתפלל קבוע ובשני – אין מצב שאני דורך בו.
עם בוא הקורונה וההנחיות החדשות, בית הכנסת ביישוב שלי התפצל לארבעה מנייני שכונות. אגיד את האמת – כאב לי לראות את זה. כאב לי לראות איך המקום הקדוש הזה הולך ומתרוקן, כאב לי לראות השנה, בשמחת תורה, איך הרחבה המרכזית, שבעבר הייתה מלאה באבות וילדיהם רוקדים, נשארה כמעט ריקה מאנשים. נשארו רק אנשים בודדים מסביב להיכל.
התפללתי והאמנתי שיום יבוא ונחזור לבית הכנסת המרכזי. כל כך רציתי לחזור למצב שבערב שבת התפילה מלאה. עם התחושות הקשות האלה, והריק הגדול, הסתובבתי משבת לשבת.
השבוע, חשבתי על משברים והתחדשות ורציתי להסתכל על המצב הזה מכיוון שונה, אחר.
כשהמתפלל היחיד יצא מבית הכנסת למניין חצר, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב בינו לבין עצמו על נוסח התפילה, על האופן שבו מתפללים ועל אופי התפילה.
הוא יצא לרחוב, כבר לא בתור קהל שבוי, חלק ממשהו גדול יותר וחשב: האם מתאים לי בכלל להתפלל במניין המרכזי? האם השעה מתאימה לי?
אז תושבי השכונה הצפונית הקימו להם מניין שחרית יותר מוקדם בשבת ונוצר מניין בנוסח עדות המזרח. לפני הקורונה, והיציאה למניין רחוב, זה לא היה קורה.
קם גם מניין ותיקין למעוניינים, בתוך המניין המרכזי.
ככה בעצם נולדו הרבה חלוצים שהקימו להם מניין שמתאים לאופי שלהם.
בזכות ההתפרקות של המניין המרכזי, שלצערנו לא בחרנו בזה, כמובן, קם משהו חדש ומדויק יותר.
כמו שאמר ד“ר סוס: “אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים“.
