זה לא הזמן להתעסק בגימטריות שחוקות. זה לא הזמן להגיד איך נשים צריכות להתלבש מהיום. זה לא הזמן להאשים את החברה החרדית, או את המשטרה. זה לא הזמן
לינוי אליאס–זדה
קשה היה שלא להזדעזע מהאסון במירון. כאבנו כאילו מדובר בילדינו הקטנים שעלו לשמים בטרם עת.
חלקים בינינו התקשו להמשיך את שגרת החיים והתעסקו בשאלות הלגיטימיות:
למה, למה הם, למה שם ולמה דווקא בתאריך הזה.
החכמים שבינינו, יודעי העתידות, מצאו לנכון להביא סימוכין מהזוהר, או מהכתובים, המסבירים בדיוק איך ולמה קרה האסון הזה דווקא עכשיו ואף חיברו את זה לפרשיות השבוע “אחרי מות“, “קדושים“, “בהר“.
היו את אלה שמצאו גימטרייה לאסון הנורא הזה וחיברו את זה לשנת הקורונה.
בתחתית הרשימה, היו את אלה שעד עכשיו לא מצאו תשובות ובחרו לשתוק. כמוני, למשל.
שתיקה זה כוח. כוח לדעת שאנו מסתכלים על המציאות ובאמת באמת, לאמביניםאושאיןלנואת
הכלים להבין את היכולות של מי שמנהל את העולם הזה.
היו גם את אלה שאמרו מה מהיום והלאה צריך עם ישראל לעשות, או לא לעשות.
הכול לגיטימי, אז איפה הבעיה, בעצם?
יש זמנים של אסונות והם קשים, קשים מנשוא. זה לא הזמן.
זה לא הזמן להתעסק בגימטריות שחוקות. זה לא הזמן להגיד איך נשים צריכות להתלבש מהיום.
זה לא הזמן להאשים את החברה החרדית, או את המשטרה. זה לא הזמן.
תנו לנו לכאוב. תנו לנו מעט זמן להישאר בכאב. אל תאיצו בתהליך הזה.
לא חיפשנו תשובות, לא חיפשתי אשמים. האמת? למחרת בבוקר, גם לא חיפשתי נחמה.
עם ישראל כולו עבר טלטלה קשה, כואבת וכבדה.
תנו זמן לתהליך.
תנו זמן לכאב להתפוגג מעצמו.
“לך דומיה תהילה“.
“לך דומיה תהילה“
