המרחק המנטלי בין אימא דואגת לילד עם פלאפון–על–שקט גדול בהרבה מהמרחק לאניעם וחזרה. איך באמצע הקציצות, עזבתי הכול בשביל כמה דקות של דפיקות לב מואצות
ביום שישי, של חול המועד סוכות, כשכבר די עייפתי מהחגים והשבתות ברצף, האיש עבד, הילדים – כל אחד בעיסוקיו ובשעה 11:00, התחלתי לבשל וגם אז, קצת בחוסר חשק וכוח. כשנכנסתי למוד של בישולים והדג המרוקאי ברוטב האדום היה כבר מוכן ובדיוק התחלתי עם התבשיל של קציצות הבשר, הבצל היה בסיר, מיטגן לו לאטו על הגז ותוך כדי, עשיתי את הכדורים ואז הטלפון צלצל.
המתבגר היה על הקו, ספק מבקש ספק קובע, “אימא, יכולה לבוא לקחת אותי מאניעם?” ואני, בנימוס, שואלת אם אפשר עוד כמה דקות, כדי שאסיים עם הקציצות ואשים אותן להתבשל בזמן הזה.
“עכשיו“, הוא מבקש. “כולם נוסעים ואני נשאר פה לבד“.
אתה כולה באניעם, אני חושבת לעצמי בלב, לא בגבול סוריה, ומה יקרה אם תחכה לי כמה דקות שאסיים עם הקציצות, ומה זה ההתראה הקצרה הזאת? אבל לא שאלתי שאלות. מיד כיביתי את הגז, השארתי הכול על השיש ויצאתי מהר כדי שהמתבגר לא יישאר חלילה לבד באניעם, באמצע היום.
אני נכנסת לאוטו והוא לא מניע. נראה לי שזה המצבר. אמנם אישה, אבל עם אינטואיציה… למזלי, יש לי מטען נייד למצבר. אני מחברת אותו ומגלה שהוא בכלל לא מוטען. מחייגת למתבגר להגיד שמתעכבת. הוא לא עונה. צלצול ועוד אחד ועוד אחד וכלום
אני נכנסת לאוטו והוא לא מניע. נראה לי שזה המצבר. אמנם אישה, אבל עם אינטואיציה… למזלי, יש לי מטען נייד למצבר. אני מחברת אותו ומגלה שהוא בכלל לא מוטען. מחייגת למתבגר להגיד שמתעכבת. הוא לא עונה. צלצול ועוד אחד ועוד אחד וכלום. טוב, לא גבול סוריה, רק אניעם, אבל לרגע, אני נתקפת חרדה שהוא לא עונה לי. למזלי, אורי השכן בדיוק יצא החוצה ונחלץ לעזרתי עם כבלים ותוך כדי, הטלפון מצלצל, כשהלב שלי כבר התחיל להגביר קצב בשניות האלה שהוא לא ענה, זה הוא…
ישר לסיר של הדגים
“למה אתה לא עונה?”, אני מזדעקת.
“אה… הטלפון היה על שקט“, הוא אומר לי ברוגע.
“האוטו לא מניע לי. תחכה כמה דקות ונראה אם יניע ואם לא, נחפש פתרון“.
“טוב לא נורא“, הוא אומר לי, “נבקש מהורים אחרים לבוא לקחת אותנו, אל תילחצי“. “אבל כבר הלחצת… אתה לא לבד?”, אני שואלת.
“לא, אני פה עם עוד שלושה חברים“.
“אז למה אתה מלחיצן“, אני אומרת לו.
“טוב, לא ידעתי שיישארו עוד“, הוא לא מבין למה אני עושה עניין. בינתיים, אורי והכבלים מצליחים במשימה והאוטו חוזר לחיים. מזל שזה רק מצבר ולא משהו חמור יותר. אני כבר רגועה בשתי החזיתות, כי אבא של מישהו אחר כבר בדרך אליהם ואני חוזרת לקציצות שלי.
כשהוא מגיע בשלום הביתה, הוא הולך ישר לסיר של הדגים, שהבנים שלי הכי אוהבים לנגב את הרוטב שלהם עוד לפני שבת, ולפעמים אני קצת נלחצת שעד הארוחה לא יישאר, אבל אני בעיקר מבסוטית לראות אותם נהנים מהאוכל שלי ומחמיאים לי שטעים להם. “אין כמוך, יאממא, אני מת על האוכל של יום שישי, על הדג שלך ועל השניצלים והחציל המטוגן“, הוא אומר לי ונושק לי על הראש וככה, אנחנו יושבים לנו שנינו במטבח לקשקש. אני מספרת לו על הרגעים המלחיצים והוא על החוויות שלו ותוך כדי, אני מטגנת את השניצלים והאיש והמתבגרת מצטרפים אלינו ואני חושבת לעצמי שאני בעצם די אוהבת לבשל להם, להאכיל, לפנק.
אני די מזכירה לעצמי את אימא שלי והסבתות והדודות התוניסאיות, בקטע הזה עם האוכל והדאגנות המוגזמת. אנחנו כולנו אוהבות להאכיל את הילדים שלנו ותמיד מודאגות שחלילה הם רזו, או לא אכלו מספיק ואם הם לא עונים לטלפון ברגע הראשון, אנחנו כמעט מזמינות את המשטרה.
האמת היא שלא רק להאכיל אני אוהבת, אני אפילו מוכנה לעצור הכול באמצע הבישולים, כדי ללכת להביא אותם מאיזה מעיין באניעם. אבל עכשיו, אני כבר עייפה מלבשל ולהאכיל ואני שמחה שרצף החגים כבר מאחורינו ושמזג האוויר נעשה קריר בערבים ויש תחושה של סתיו ושל חזרה לשגרה. היה שמח וטוב לחגוג ולהיות יחד, אבל כיף ש“אחרי החגים” כבר הגיע. מאחלת לכולנו אחרי החגים שמח ושגרה מבורכת.
