המון אנשים חולמים לפתוח עסק, להיות עצמאיים, בלי בוס על הראש. למדתי שאחרי הזיקוקים של הפתיחה, לנהל עסק זה עניין מורכב. במלאת 8 שנים לבית הקפה שלי, פרגנתי לעצמי מדבקת “את אלופה”
הייתי השבוע אצל מעין מ”שלטי מנור”, באזור התעשייה. אני אוהבת לקפוץ לסטודיו המעוצב שלו, לפעמים בשביל לקחת חומר פרסומי שהפיק עבורי ולפעמים, סתם כדי לבקש הצעת מחיר ולספוג השראה מהמקום. זהו אחד מהמקומות האלה שכיף להיכנס אליהם, בזכות האווירה והאנשים. על השולחן שלו, היו מונחות מדבקות של רם, מאמן כושר גולני, שמחלק מדבקות תמריץ למאומנות שלו. היו שם כל מיני מדבקות – “את מהממת”, “את אלופה”, “את לביאה” ועוד.
פתאום, את מבינה שאין לך אמנם בוס, אבל את לא באמת חופשיה. יש לך המון לקוחות עם דרישות, בקשות, ביקורת, גחמות. יש ספקים שלא תמיד מספקים בזמן מה שאת רוצה; יש עובדים שצריך להתמודד אתם ולחפש עובדים בכל פעם מחדש; יש חשבון בנק ותשלומים
בחרתי לי את מדבקת “את אלופה”. החלטתי שהגיע הזמן שאפרגן לעצמי. אולי אם אגיד כל יום כמה פעמים שאני אלופה, אני אאמין בזה. זה היה מן יום כזה, שהייתי זקוקה לחיזוקים ובמקרה, או שלא במקרה, יומיים לפני תחילתה של השנה האזרחית החדשה והיום בו אחגוג 8 שנים לעסק שלי.
הרבה אנשים חולמים להיות עצמאיים ולפתוח עסק קטן, או גדול. לפחות פעם בשבוע, אני פוגשת מישהו שגם חלם על מסעדה, או בית קפה. אין ספק שזה נשמע רומנטי וקסום להקים בית קפה. חייבת להודות, שבשנים הראשונות, הייתי שבויה בחלום ובהגשמתו והקשיים והאתגרים שעמדו בפניי לא הפילו את רוחי. כשיש חלום גדול שמתגשם, האנרגיות בשמים והשמים הם הגבול.
עם השנים, האתגר נעשה גדול יותר, העייפות התחילה להשתלט והחלום בעצם כבר התגשם, אז הניצוצות והזיקוקים התחילו להיעלם והעבודה נעשתה קשה יותר. פתאום, את מבינה שאין לך אמנם בוס, אבל את לא באמת חופשיה. יש לך המון לקוחות עם דרישות, בקשות, ביקורת, גחמות. יש ספקים שלא תמיד מספקים בזמן מה שאת רוצה; יש עובדים שצריך להתמודד אתם ולחפש עובדים בכל פעם מחדש; יש חשבון בנק ותשלומים.
לכאורה, נראה ללקוח שהוא מגיע לבית קפה ומשלם די הרבה על סלט. הוא רק לא יודע שלמחיר הסלט נכנס גם שכר הדירה וחשמל וביטוח וארנונה וכשרות ואינטרנט ועובדים ומע”מ ועוד… בעצם, לנהל עסק זו אחריות כל כך גדולה, שלא תמיד אני מצליחה להבין למה אני לוקחת אותה על עצמי. כל בוקר מחדש, אני מתפללת שיגיעו מספיק אנשים, שיהיו מרוצים, שנצליח להרוויח. אף פעם אני לא באמת יודעת איך יתחיל היום ואיך ייגמר. יהיו מטיילים? יבואו מקומיים? כל הזמן, צריך לחשוב יצירתי ואת עובדת מבוקר עד בוקר, גם אם לא תמיד פיזית בעסק ואי אפשר לקלוע תמיד לטעם של כולם. חכמים ממני אמרו שעל טעם ועל ריח אין מה להתווכח… ללוקחות תמיד יש מה להגיד ורבים מהם בטוחים שאם הם היו מנהלים את העסק, הם היו עושים אחרת ומצליחים יותר ואת רוצה שהם יצאו מרוצים ויחזרו וזה לא תמיד קל.
האוכל הוא רק תירוץ
ערב שנת העסקים החדשה , אני יושבת לי עם כוס קפה וחושבת על העסק שלי, על עסקים בגולן, על מאמצי ההישרדות, על ההצלחות. אין ספק שאני אוהבת את מה שאני עושה. אני אוהבת את המקום שלי, את כפר האמנים, אני אוהבת לפגוש אנשים, לארח, להקשיב, לחבק ולאפשר לאורחים שלי חוויה של בילוי כיפי. זו בעצם המהות של המקום, האוכל הוא רק תירוץ.
יש בגולן 20,000 תושבים בערך ולא מעט מטיילים. יש פוטנציאל לעסקים הקטנים. נכון שבתי הקפה בראש פנה יותר מעוצבים ומפונפנים, אולי אפשר להשיג בבית דפוס בטבריה כמה שקלים פחות, אבל יש לנו כמעט הכול בגולן – מוסכים, מטפלים, מספרות, סופרמרקט, חנות ספרים, מסעדות, יקבים, בתי בד וכך הלאה. הלוואי שהיינו יודעים לדעת לנצל את כל הטוב הזה, כי רק כך נצליח להמשיך ולצמוח.
הרבה פעמים אני חושבת על לקוחות שהפסיקו להגיע אליי לעסק כי לפעמים, השירות לא היה הכי מוצלח ולפעמים, המנה קצת נשרפה, כי השף לא הרגיש טוב באותו יום, או שהיה שף מחליף והיה קצת עומס והיה צריך לחכות הרבה זמן. אף פעם אי אפשר לדעת אם יהיו מעט אנשים, או הרבה. לנהל עסק זה לא פשוט ואפילו מורכב. יש המון אנשים שחולמים. יש כאלה שמגשימים. אני בעד להגשים חלומות, לשאוף, לעשות. לא יודעת כמה זמן עוד יהיה לי כוח להמשיך, אבל אם הגעתי עד הלום, ל-8 שנים כבעלת עסק, מותר לי לפרגן לעצמי במדבקה על האוטו, “את אלופה…” ואני תפילה להמשך הצלחה, לי ולכל העסקים בגולן.
