כמו שאומרים לאחרונה בכל מקום – “צריך לומר ביושר” – אנחנו לא מושלמים. גם אם נעשה משהו ונחשוב על כל ההיבטים וההשלכות, תמיד מישהו, בסוף-בסוף, יחשוב שהתכוונו לפגוע בו
“בן אדם כדרך העולם, כצל עובר כחרס הנשבר”, זו החוויה שהביאה אתה סטודנטית, שהגיעה מפורקת לקליניקה. איך זה שאנחנו מנסים לעשות טוב, גם רואים בעשייה שלנו טוב ויהיו תמיד אחד או שניים שימצאו מה לא נעשה טוב. כאלה שיפרשו את הנעשה כאילו כוון לפגוע בהם. יום הולדת, הסטודנטית רכשה כרטיסים להופעה. לא מצאה מקומות לכל החבורה ולכן התקיים פיצול. אחת החברות כעסה שלא תוכל לשבת עם חברתה ובאמונה שלמה קבעה: “את עשית זאת בכוונה”. הסיטואציה הזכירה לי שלפני מספר שנים הפקתי וביימתי פסטיבל בבית הספר. המטרה הייתה לפרגן לילדים, להעלות אותם על במה, להעצים אותם בפן החברתי והאישי. הילדים יצאו משיעורים כדי להגיע לחזרות וכמובן, היה כעס מאוד גדול עליי, שאני לא רואה את חשיבות הנוכחות שלהם בשיעורים.
אנחנו מאוד מנסים לעשות, להביא למושלמות בעשייה ובתהליך ההבניה של המעשה הטוב. משהו למשהו משתבש ובהינף יד, כצל עובר, אנו כחרס, נשברים אל מול אותו אדם יקר שנפגע, כשבאמת ובתמים, לא התכוונו לפגוע. לא חשבנו עד הסוף. על כמה פרויקטים בחיינו אפשר שנאמר שהגיעו לידי שלמות, שאין בהם שום פגם? האם ייתכן שנמצא לפחות אדם אחד שאולי לא שיתף אותנו ולא חושב שאותו פרויקט מושלם בכל המובנים? האם ייתכן שלא יכבידו ידם עלינו ויתנו תקווה מבלי לדון אותנו תמיד לכף חובה?
שיר לחוסן נפשי
אני לקחתי את השיר “בן אדם”, שכתב אהוד מנור ובמסגרת שיר לחוסן נפשי, ניסינו להבין כיצד אנו מצליחים להוקיר את העשייה שלנו, לקבל את חוסר המושלמות שלנו, לאהוב את העשייה שלנו ואת עצמנו ולא להתרסק כחרס שנשבר. חשוב שניקח את הדברים שנאמרים לנו. נכתוב אותם. נעביר אותם ממצב של שמע למצב של קריאה. כשנקרא את הדברים, נוכל גם לציין מה בדיוק קרה. מה היה האירוע? אילו דברים טובים קרו באירוע והאם ממה שנאמר לנו, יש מקום להרים ראש ולעשות למען הטבת המצב? אם לא ניתן, חייבים להתקדם. ללמוד לפעם הבאה. לקבל את התובנות, להתנצל ולהמשיך לפרויקט הבא. לא לחדול מעשייה ולא לפחד שמשהו ישתבש, שזה לא יהיה מושלם.
דמיון מודרך נמצא יעיל במיוחד למען ערעור על סכמות ברמה רגשית. החייאת החוויות במפגשי העיבוד הרגשי גורמת להבין את הקשר בין העבר להווה. האקטיבציה של אמונות ליבה מעניקה הזדמנות להנחות דרך הדמיון וליצור נקודות מבט חדשות כדי להמשיג מחדש את חוויות העבר ולגבש הסברים חדשים ומסתגלים יותר שלא היו נגישים בעבר.
אמשיך להיאחז בשיר של אהוד מנור. ימינו קצרים. חשוב שלא נפסיק ליצור ולעשות למען. חשוב שנעשה, נחשב מסלול מחדש, אם אפשר. אם לא, ניקח תובנות מהעבר להווה ולעשייה עתידית. אל תפסיקו לעשות למען. חפשו את האנשים שנותנים לכם נשימה, תקווה, נחמה ואהבה. מלאו יומכם באור ואהבה וכן, אנחנו לא מושלמים.
* למען הסר ספק, ד”ר מרום אינה עוסקת ברפואה
