הקיבוץ הדתי הקים יישובים לתפארת בכל הארץ, אולם תמיד התלוותה להתנהלות תחושת קיפוח, כאילו התנועה הזאת מקבלת את האדמות הפחות טובות. מחקר מוכיח: טעות בידם
בעקבות מאמרי “המגדל הראשון“, שבו סיפרתי את סיפורו ההרואי של קיבוץ ניר דוד (תל עמל), על רקע פרשת נחל האסי, קיבלתי תגובה שאליה צורפה הרשומה הבאה:
“צ‘מעו סיפור קטן שנזכרתי בו בשל כל הבלגן סביב האסי וקיבוץ ניר דוד.
ב-1929, התארגנו שתי הכשרות דתיות (קבוצת רודגס הייקית וקבוצת שח“ל המזרח–אירופית), שרצו להקים קיבוץ באדמות עמק בית שאן, לקראת עלייה על הקרקע. שתי ההכשרות התאחדו לקבוצה אחת, שהתמקמה בבית אלפא, ב-1935 והמתינה לתורה לעלות על הקרקע. הנוהג אז ב‘מוסדות הלאומיים‘ היה שהאדמות יוקצו לקבוצות לפי התור וכל הקודם זוכה והקבוצה הדתית ‘שלנו‘ ביקשה אדמות מסוימות שהיו קרובות יחסית ליישובים יהודיים נוספים שכבר היו קיימים, ולא פחות חשוב – קרובות לכמה מעיינות גדולים, דרומית לבית שאן. הקצאת הקרקע התמהמהה וכשחברי הקבוצה ניסו להבין מה קורה, התברר להם שהאדמה, שלפי התור אמורה הייתה לעבור לידיהם, הועברה דווקא לקבוצה מהשומר הצעיר, בעקבות לחץ חזק מהתנועה–האם (הפועל המזרחי של אז לא בדיוק יכלה לתת פייט פוליטי במוסדות הלאומיים לשמו“צ) לתת לקבוצת ההכשרה של השמו“צ דווקא את חלקת האדמה הנחשקת הזו, למרות שלפי התור דווקא הקבוצה הדתית ‘שלנו‘ הייתה זו שצריכה לקבל אותם. ואכן הקבוצה השמו“צניקית החלה לעבד את האדמה הנדונה והקבוצה הדתית נותרה ללא שום הקצאה.
“כשחברי הקבוצה ראו שהם לא מקבלים כלום, הם החליטו לקבוע עובדות בשטח ובאפריל 36′, עלו על הקרקע בחווה שיזם יהודי בשם קסטנר קנה, קרוב לאדמות המקוריות אותן היו אמורים לקבל, וקראו למקום ‘בית יהודה‘. גם משם, הם נאלצו להתפנות כתוצאה מלחץ של ה‘וותיקים‘ והמאורגנים (התירוץ הפעם היה תחילת המרד הערבי. למה אני קורא לזה תירוץ? עוד מעט תדעו).
“בסופו של דבר, הם קיבלו אדמה. אבל איזו אדמה? או, טוב ששאלתם. קק“ל קנתה חווה חקלאית שהייתה רחוקה 12 ק“מ מבית שאן (אל תזלזלו, 12 ק“מ היו מרחק לא קטן אז), מוקפת בדואים, רחוקה מכל יישוב יהודי וללא מקור מים משמעותי קרוב, ודאי לא בגודל של מקורות המים באזור בית אלפא ובנותיה (כולל האדמות ה‘מקוריות‘ שהם לא קיבלו). למה הם קיבלו דווקא את החווה הזו? אוף, אתם שואלים שאלות מצוינות היום. כי התנועות החזקות והוותיקות יותר לא רצו אותה לקבוצות ההכשרה שלהן. הקבוצה הדתית שלנו קיבלה את ה‘בררה‘ שאף אחד אחר לא רצה. זו גם ההוכחה לכך שעניין המרד הערבי היה סתם תירוץ להעיף אותם מאדמה נחשקת. שכן אם יש חשש לגורלה של הקבוצה החדשה בנקודה קרובה ליישובים יהודיים אחרים, להיכן הוא נעלם פתאום, כשמדובר היה באדמות עליהן היו פחות קופצים?
“הקבוצה הדתית המדוברת אכן עלתה בחלקה ובתוספת חברים מקבוצה נוספת, שישבה ליד כפר יעבץ, על הקרקע במסגרת מבצע ‘חומה ומגדל‘, (ב-30.6.37), הצליחה להקים קיבוץ לתפארת ואף הדפה ללא עזרה התקפה ערבית עליה. אתם מכירים את המקום כ‘טירת צבי‘.
“ולמה הבלגן סביב האסי הזכיר לי את הסיפור הזה? פשוט מאוד: האדמות הנחשקות שנלקחו מהקבוצה הדתית והועברו לקבוצה מהשמו“צ? הקבוצה הזו אכן עיבדה את האדמות, ואפילו עלתה על הקרקע בדצמבר 36′, במבצע ‘חומה ומגדל‘ – שימו לב, שמונה חודשים תמימים אחרי שהקבוצה הדתית הקימה את בית יהודה! – והקימה עליהם קיבוץ שמו“צניקי לתפארת בשם תל–עמל, המוכר היום בשם ניר דוד. שווה לזכור את זה בפעם הבאה שידובר על אדמות ניר דוד כאדמות נידחות ואומללות בעבר ולא פחות מכך, שווה גם לזכור את האדמות הנידחות באמת, שבאמת אף אחד לא רצה, שאליהן זרקו תנועת השומר הצעיר והמוסדות הלאומיים את הדוסים, בזמן שאת האדמות הנחשקות והנוחות יותר העבירו דווקא למקימי ניר דוד“.
לא נגענו.
לא בדיוק
כך הגבתי מיד: “איני מכיר את הסיפור ולכן איני יכול לחוות דעה על רמת הדיוק שלו. גם אם הוא מדויק, אין בכך כדי לשנות כהוא זה את מה שכתבתי.
פעמים רבות היו ויכוחים וריבים בין התנועות על נקודות התיישבות. הלוואי עלינו היום. מי שהפסיד בתחרות הזאת, תמיד הרגיש מקופח ולעתים, הוא באמת קופח. כך או כך – ניר דוד וטירת צבי הם התיישבות חלוצית קיבוצית מפוארת
בעיקרון, פעמים רבות היו ויכוחים וריבים בין התנועות על נקודות התיישבות. הלוואי עלינו היום. מי שהפסיד בתחרות הזאת, תמיד הרגיש מקופח ולעתים, הוא באמת קופח. כך או כך – ניר דוד וטירת צבי הם התיישבות חלוצית קיבוצית מפוארת, יישובי ‘חומה ומגדל‘ שהרחיבו את גבולות ההתיישבות והם ראויים להוקרת החברה הישראלית“.
בדקתי את הסיפור עם חבריי בקיבוץ הדתי ובראשם ד“ר נחום ברוכי, חוקר הקיבוץ הדתי וההיסטוריון המובהק של תנועה זו ולשעבר מזכיר התנועה, חבר קיבוץ בארות יצחק. והסיפור האמתי הוא… איך נאמר? קצת שונה.
במשך עשרות שנים, תנועת הקיבוץ הדתי חוותה תחושת קיפוח.
“היינו בטוחים שדפקו אותנו, תמיד קיפחו אותנו ואף פעם לא הכירו בנו“, אמר ברוכי. המיתוס היה חזק מאוד בתנועה, עד שנחקר. מי שחקר אותו, היה חתן פרס ישראל, פרופ‘ יוסי כץ, שהוא אולי החוקר החשוב והרציני ביותר לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. היה זה המחקר המדעי האובייקטיבי הראשון של ההתיישבות של תנועת הקיבוץ הדתי. החרה החזיק אחריו ד“ר נחום ברוכי, שכבר שנים רבות, הוא החוקר המובהק והמוסמך של תולדות הקיבוץ הדתי. המסקנה של שני החוקרים היא שמיתוס הקיפוח של הקיבוץ הדתי אינו במקומו.
ומהי האמת בנוגע לטירת צבי? טירת צבי עלתה לקרקע ב-30 ביוני, 1937. היא עלתה אחרי תל–עמל ושדה נחום, מהסיבה הפשוטה שהם היו קודם בהמתנה להתיישבות.
התור נבע משתי סיבות – מתי היה גרעין מוכן להתיישבות ומתי התנועות השיגו בעבור קק“ל משאבים לרכישת האדמה. מי שהביא את הכסף קודם – התיישב קודם. אגודת “ניר שיתופי” העבירה את המשאבים בעבור הקמת תל–עמל, שדה נחום ומעוז חיים
התור נבע משתי סיבות – מתי היה גרעין מוכן להתיישבות ומתי התנועות השיגו בעבור קק“ל משאבים לרכישת האדמה. מי שהביא את הכסף קודם – התיישב קודם. אגודת “ניר שיתופי” של הסתדרות העובדים הכללית העבירה את המשאבים הדרושים לקק“ל, בעבור הקמת תל–עמל, שדה נחום ומעוז חיים.
תנועת הקיבוץ הדתי, תנועה בחיתוליה (טירת צבי היא הקיבוץ הראשון של התנועה) לא הייתה עתירה במשאבים, אך כאשר הביאה כסף – קיבלה אדמה. כאשר הקיבוץ הדתי הביא את הכסף, הוא קיבל את האדמה להקמת טירת צבי. הכסף לגאולת האדמה של טירת צבי הגיע ב“הסכם ההעברה“. היה זה הסכם שנחתם ב-1933, בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודי גרמניה למכור נדל“ן, טובין ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, בטרם יופקע בידי השלטונות, להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל בסחורות שנרכשו בגרמניה והפדיון ממכירתן בארץ ישיב לעולים מקרב יהודי גרמניה חלק מהונם ויקל על קליטתם.
לא “בררה” ולא נעליים
קבוצת רודגס הייתה קבוצה של עולים מגרמניה, בתחילת שנות השלושים, שהקימה חוות הכשרה ליד פתח תקווה וב-1941, הקימה את קבוצת יבנה. במסגרת הכספים של הסכם ההעברה, שעברו לאגודה לשיקום עולי גרמניה, עבר סכום כסף לקבוצת רודגס, לצורך גאולת אדמה בעמק בית שאן. רוב חברי קבוצת רודגס העדיפו להישאר במרכז הארץ והתיישבו ביבנה, אך הכסף אכן עבר לרכישת הקרקע עבור הקיבוץ הדתי ועל האדמה שנרכשה קם קיבוץ טירת צבי, הקרוי על שם הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות ומראשי “חובבי ציון“. אחדים ממייסדיו היו בני קבוצת רודגס ובהם מוכתר הקיבוץ, יהושע ברוכי, אביו של נחום. אגב, אנקדוטה שהשבוע היא אקטואלית מאוד: בטירת צבי נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בתולדות המדידות בארץ ישראל – 54 מעלות, בקיץ 1942.
ראשוני המתיישבים, כעשרה איש, עלו לבקעת בית שאן עוד לפני עליית תל–עמל, אך כעבור שבועות אחדים, עם פרוץ המאורעות, אנשי קק“ל הבהילו אותם להסתלק מהר לבית אלפא. הם חיו באוהלים בפאתי הקיבוץ ואכלו בחדר האוכל הכשר של הורי חברים.
כאשר ועדת פיל תכננה את גבולות תכנית החלוקה, פעלה ההסתדרות הציונית לקביעת עובדות בשטח, בהרחבת גבולות ההתיישבות. אחד הדגשים היה התיישבות בדרום בקעת בית שאן. כלומר, לא הייתה זו נקודה “בררה” ואדמה לא נחשקת, אלא להפך – זו הייתה משימה לאומית מועדפת, שאליה הגיעו מכל התנועות ובהן הקיבוץ הדתי. באחד המבצעים המרשימים ביותר של “חומה ומגדל“, קמו בתוך שבוע חמישה יישובים, שנועדו להרחיב את גבולות היישוב: ב-30 ביוני, עלתה לקרקע טירת צבי ובימים שאחריה מולדת, עין השופט, עין גב ומעוז. מעוז, שלימים נקראה מעוז חיים, על שמו של חיים שטורמן מעין חרוד, שנפל במאורעות, קמה אף היא בדרום עמק בית שאן, כמו טירת צבי, בדיוק שבוע אחרי טירת צבי, ב-6 ביולי. כעבור שנה, הצטרפו אליהם כפר רופין, נווה איתן ומסילות וכעבור שנתיים, הקיבוץ הדתי השני בעמק – שדה אליהו.
קרבות גבורה
סיפורה של טירת צבי הוא סיפור הרואי והיא מסמלי “חומה ומגדל“, לא פחות מניר דוד. ב-1938, הותקף הקיבוץ בידי פורעים ערבים והדף את התוקפים בקרב גבורה, עוד בטרם הספיקו חבריו להזעיק עזרה. הקיבוץ הותקף שוב בתש“ח, עוד בטרם הקמת המדינה, בידי צבא ההצלה של קאוקג‘י ושוב הדף את המתקפה בקרב גבורה.
כאשר קראתי את הרשומה, באמת לא ידעתי אם הסיפור נכון. אך באמת האמנתי שגם אם הוא נכון, הוא אינו רלוונטי. ממחקרי על ההתיישבות בגולן, אני יודע אילו מלחמות עולם היו בין התנועות השונות על נקודות ההתיישבות ומן הסתם, כך היה גם בשנות השלושים. כעת, לאחר שבדקתי את העובדות, אלו הן מסקנותיי:
א. הסיפור אינו נכון. ב. הסיפור נועד לסכסך ולפלג. ג. הניסיון לסכסך ולפלג התלבש על פרשת נחל האסי, כחלק מההסתה נגד קיבוץ ניר דוד ובהזדמנות חגיגית זו, נגד התנועה הקיבוצית כולה.
* * *
תגובה נוספת על המאמר, הופיעה בגיליון האחרון של “שישי בגולן“, מכתבו של דניאל וולצ‘ונוק, החוזר לקרב העתיק והאין–סופי על הבכורה – מיהו בכור יישובי חומה ומגדל, תל–עמל, או כפר חיטים? לכך אתייחס במאמר נפרד.
