מי קבע שיש יש גיל "מובן" לכל דבר שתעשה, או גיל "נכון" לחברה שתסתובב בה? מי החליט שללמוד זה כיתה+מורה+לוח? בביה"ס הדמוקרטי "כנף" באליעד חושבים אחרת
טסתי פעם אחת והרגשתי את הלחץ עולה לי לראש. הסתכלתי לכל הכיוונים ורק ראיתי את המסדרון הלא-יותר-מדי ארוך, עם הרעש של כולם וכל האנשים שמדברים אתי.
הלחץ בכיתה הוא לחץ שלא מתאים לשיחות מדודות על זמן או נושאים ולא מתאים לתחום של יצירתיות. אני לא מתאימה לסוג מסוים של למידה. לא מסתדרת בשום אופן עם להיות האחרונה, או הפחות טובה. לא מסוגלת עם לא למצוא מקום או הבנה, בין חשבון, לאנגלית לגיאוגרפיה ולא מסתדרת עם לצמצם רעיונות, או מחשבות בשיעורים של שיחה. לא מסתדרת עם זה שצריך לענות "כן" או "לא" כתשובה, כשאני חושבת בכלל באמצע, או משהו אחר.
אולי זה יקרה, ברגע שנפסיק להגיד שהילד הזה צריך כך וכך, עוד לפני שהוא יודע מי הוא, או מה הוא רוצה. פשוט ניתן לו לחיות את ההווה, במקום להושיב אותו בחדר ולתת לו להוביל את "עצמו", למה שאתם רוצים, או למה שהובילו אתכם
הכי מצחיק אותי, כשאני מסבירה על בית ספר, אחרי החפירות הארוכות על בגרות ויכולות לימודיות, זה: איך ילד בן שמונה יודע שהוא צריך בכלל ללמוד ואז תמיד אני מרגישה קצת בחילה, כי אני לא מבינה למה כל כך קשה לקבל שילד רוצה לשחק.
ברגע שידעו לקבל את זה, שגם לנו יש כוח להסביר, שגם אנחנו מסוגלים להתמודד אם אחריות, שגם מאתנו אפשר לצפות ברגע שלא מורידים מאתנו, או מוותרים.
לחיות בחופש של "לא לעשות כלום" ויחד עם זאת, ללמוד כל יום המון, לגלות כל הזמן דברים על עצמנו, על החברה ומה שמעסיק אותנו, אפילו מסתם לשבת בדשא, או לשחק שש-בש. העולם כולו יוכל לקחת פסק זמן ואולי לעצור את המירוץ הזה, שבו כולם חייבים תעודה, למרות שכולנו היינו יכולים להסתדר גם בלעדיה.
אולי אפילו נוכל לעצור את מירוץ הזמן, שבו יש גיל מובן לכל דבר שתעשה, או גיל לחברה שתסתובב בה. אולי נוכל לחיות במקום שבו אנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו מחליטים, באמת רוצים את החוקים. אולי באמת נכבד טיפה יותר את החברה ואת מי שאנחנו. אולי נפעל יותר מאמונה ומכוח רצון לשנות ולתת גם בלי שיגידו לנו שצריך.
אולי זה יקרה, ברגע שנפסיק להגיד שהילד הזה צריך כך וכך, עוד לפני שהוא יודע מי הוא, או מה הוא יהיה, או מה הוא רוצה. פשוט ניתן לו לחיות את ההווה, במקום להושיב אותו בחדר ולתת לו להוביל את "עצמו", בצורה הכי מלאכותית, למה שאתם רוצים, או למה שהובילו אתכם.
כששמעתי את המשפט הזה מהשיר ("איזו מין שלווה ולא עושים שם דבר") לא יכולתי שלא לחשוב על בית הספר ועל השאלה המתבקשת: אז אתם לא עושים שום דבר כל היום?
מה זה שום דבר? שום דבר זה לשבת סתם? מה זה סתם? סתם זה לשחק? זה לדבר? זה להיות שקוע בעולם שלך, כשאתה שוכב על הדשא ומישהו לידך מנגן את מה שרץ לו בראש? זאת הילדה לידך שמציירת? יש בכלל דבר כזה?
ליהי עמלני תלמידת כיתה י', בבית הספר הדמוקרטי.
בית הספר הדמוקרטי הוקם לפני כעשרים וארבע שנים. כיום, הוא עומד על סך תלמידים של כ-130 (הערכה) תלמידים ותשעה אנשי צוות. שם בית הספר הוא "כנף" והוא נמצא במושב אליעד שבדרום רמת הגולן.
אני נעמה בר-דוד, תלמידת בית הספר ובוגרת תכנית "עמיתי דילר", לקחתי על עצמי להפיץ את הבשורה. בית הספר אולי לא מתאים לכל אחד, אבל אולי הוא מתאים לך. לעוד פרטים – בואו לבקר אותנו.
