ימנו זלקה ז"ל לא נרצח רק בגלל ויכוח על ספריי שלג. הוא נרצח בתוך חלל ערכי שנוצר כש"הגדולים" הפסיקו להאיר, והתחילו רק לדבר
המוות המיותר, הכואב והבלתי נתפס של ימנו זלקה ז"ל, בערב יום העצמאות האחרון, הותיר אותנו עם שאלה קיומית אחת שמנקרת בראש ולא נותנת מנוח: מאיפה מגיע הרוע הזה? איך קבוצת נערים מסוגלת לקחת חיים של אדם צעיר שרק סיים משמרת, בגלל ויכוח חסר משמעות על פחית של ספריי שלג?
הפער המצמרר בין הסיבה השולית לתוצאה הקטלנית, מעיד על שבר עמוק בהרבה.
האינסטינקט הראשוני שלנו כחברה הוא תמיד לחפש אשמים בחוץ – בתי הספר שכשלו, המשטרה שלא הגיעה בזמן, האלימות ברשתות החברתיות. אבל השאלה האמיתית והקשה יותר שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחרת לגמרי: מה קורה למילים שלנו? איך ייתכן שאנחנו מדברים כל כך הרבה על חינוך, על סבלנות, על "ואהבת לרעך כמוך", אבל המילים האלו מתאדות באוויר כשהן פוגשות פחית של ספריי שלג ברחוב?
פרשת "אמור" פותחת בפסוק חריג מאוד, שבו השורש א.מ.ר חוזר על עצמו לא פחות משלוש פעמים ברצף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", (ויקרא כ"א, א').
הכפילות המודגשת הזו זעקה לעיניהם של הפרשנים. בעקבות הגמרא, רש"י מביא את הכלל החינוכי העצום הנלמד מכאן: "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, התורה דורשת מהמבוגרים, מאנשי המעשה ומהמנהיגים, להוות דוגמה ולחנך את הצעירים לשמור על דרך הישר. אבל אם המטרה היא חינוך נוקשה והצבת גבולות, מדוע התורה בוחרת בלשון "אמירה" הרכה, ולא ב"ציווי" או "אזהרה"? הרי בעידן שלנו, ציוויים ודיבורים יש בשפע. כולנו מחנכים דגולים ברשתות החברתיות ומומחים בפוסטים נוטפי מוסר.
מהי מנהיגות?
התשובה טמונה בהבנה עמוקה של מהי מנהיגות ומהו חינוך אמתי. המילה "להזהיר" בלשון חז"ל אינה רק לתת אזהרה, או איום. היא מגיעה גם מלשון "זוהר" – להאיר. התורה אומרת למבוגרים: אתם מנהיגי הציבור. אתם אלו שאמורים לייצג את המוסר והערכים. המילים שתגידו לקטנים לא יהיו שוות כלום, אם אתם בעצמכם לא תאירו באותה דרך. הדוגמה האישית היא האמירה החזקה מכולן.
ישנו סיפור חסידי מפורסם על רבי לייב שרה'ס, מגדולי תלמידיו של הבעל שם טוב. פעם אחת, נשאל רבי לייב מדוע הוא טורח לנסוע מרחקים ארוכים כל כך אל המגיד ממעזריטש. "האם אתה נוסע כדי לשמוע ממנו דברי תורה עמוקים?", שאלו אותו. תגובתו של רבי לייב הייתה מפתיעה בפשטותה: "לא נסעתי למגיד כדי לשמוע ממנו תורה. נסעתי אליו כדי לראות איך הוא נועל את נעליו ואיך הוא קושר את שרוכיו".
הסיפור הזה מקפל בתוכו את כל תורת המנהיגות והחינוך של האנושות. ילדים, נערים, וגם הציבור הרחב לא באמת לומדים ממה שאנחנו נואמים להם מעל פודיומים, או מטיפים להם בפינת האוכל. הם לומדים מאיך שאנחנו קושרים את הנעליים. הם לומדים מאיך שאנחנו מתנהגים לפקיד בבנק, מאיך שאנחנו חותכים בכביש, ומאיך שאנחנו מדברים על יריבים פוליטיים ועל אנשים שחושבים אחרת מאתנו.
בהלכות דעות, הרמב"ם מנסח את העיקרון הזה בדייקנות חדה כתער: "כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו… כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו… ובדיבורו ובהילוכו". הרמב"ם לא מבקש מהמנהיג או מאנשי הרוח להיות דרשנים מוצלחים. הוא דורש מהם שההליכה הפשוטה שלהם ברחוב תשדר את הערכים שהם מייצגים.
אזהרת מסע
כשנערים יוצאים לרחוב בליל חג עם סכינים, או בקבוקים ומוכנים לקחת חיים של אדם בגלל ויכוח של מה בכך, הם לא נולדו בחלל ריק. הם גדלו בתוך חברה שבה מבוגרים, אנשי עשייה ואנשי ציבור, מראים להם לא פעם ש"כל דאלים גבר". חברה שבה עיגול פינות נתפס כתחכום, ואלימות מילולית נתפסת כסימן לעוצמה. ה"קטנים" רק לקחו את המסר של ה"גדולים", ותרגמו אותו למעשים בקצה המחריד ביותר של הסקאלה. הרב קוק זצ"ל כבר עמד על כך שהטוב החיצוני וההתנהגות בחברה, אינם אלא תולדה ישירה של הטוב הפנימי. כשבפנים יש ריקנות, או זלזול בכללים, בחוץ תהיה קטסטרופה.
פרשת "אמור" מעמידה מראה אכזרית מול כל מי שנושא באחריות חברתית. "להזהיר גדולים על הקטנים" איננה המלצה פדגוגית, אלא אזהרת מסע קיומית לחברה הישראלית. כשאנחנו מזדעזעים מהאלימות ברחובות, אנחנו חייבים להבין שהיא רק ההד החוזר של הזלזול היום-יומי שלנו, המבוגרים, בערכים שאנחנו עצמנו מטיפים להם. ימנו זלקה ז"ל לא נרצח רק בגלל ויכוח על ספריי שלג. הוא נרצח בתוך חלל ערכי שנוצר כש"הגדולים" הפסיקו להאיר, והתחילו רק לדבר. כל עוד לא נבין שהחינוך העוצמתי ביותר מתרחש כשאנחנו שותקים ופשוט קושרים את הנעליים, האוויר ימשיך להיות מלא במילים יפות והרחובות ימשיכו לדמם.
שבת שלום
