אני לא הטיפוס שקובע דברים הרבה זמן מראש. קשה לי, למשל, לקבוע תורים ארוכי טווח, או מפגשים רחוקים. גם חופשות אני לא אוהבת לקבוע חצי שנה קדימה. אם אפשר, תנו לי תאריך סיום ושיהיה קרוב
אחד הדברים שאני הכי פחות אוהבת בחיים הוא חוסר ודאות. התחושה הזאת שאין לי מושג מה הולך להיות ומתי. אני לא הטיפוס שקובע דברים הרבה זמן מראש. קשה לי, למשל, לקבוע תורים ארוכי טווח, או מפגשים רחוקים. גם חופשות אני לא אוהבת לקבוע חצי שנה קדימה. יש אנשים שעצם הציפייה לחופשה עתידית עושה להם טוב. הם נהנים מהספירה לאחור. אצלי, זה בדיוק הפוך. הידיעה שיש משהו רחוק כל כך, שאני בכלל לא יודעת מה יהיה עד אז, דווקא מכניסה אותי לאי-שקט.
אולי בגלל זה, גם ימי המלחמה כל כך מטלטלים אותי. העובדה שאין לי מושג עד מתי זה יימשך, מתי זה ייגמר ומה עוד יקרה בדרך משגעת אותי. כבר שבועיים, אני מסתובבת עם תחושה של חוסר מנוחה. ברור לי שמלחמה יוצרת מתח אצל כולם, אבל אצלי מתווסף גם הצורך לדעת מתי הסיפור הזה מסתיים.
פעם אחת, אמרו ארבעה שבועות, אחר כך דיברו על חמישה ועכשיו כבר אומרים: עד שיסיימו. לחשוב על עוד שבועיים, גם זה כבר מרגיש לי יותר מדי. אני יודעת שיש כאן אירוע היסטורי גדול. מהלך שאמור, כך מקווים, להביא שקט לשנים ארוכות. אני באמת רוצה להאמין בזה. אבל אם להיות כנה, אני פשוט כבר עייפה מדי…
בשש השנים האחרונות, עברנו לא מעט. הייתה הקורונה ששיבשה את החיים בצורה שלא הכרנו. סגרים שנפתחו ונסגרו, מחלה שהפילה אנשים למיטה, מציאות שנראתה לפעמים כמו סרט. בין לבין, היו לי כל מיני עניינים מאתגרים משלי. אחר כך, הגיע השבעה באוקטובר, שטלטל את כולנו והכניס אותנו לשנים של מציאות מטורפת. ידענו שזה לא נגמר, שיום אחד תהיה גם תקיפה באיראן והיינו עסוקים כל הזמן בשאלה מתי זה יקרה ואיך זה ישפיע עלינו ועכשיו זה כאן. ברוך השם, צה"ל עושה עבודה טובה והתפילה שלי היא שזה ייגמר מהר עם כמה שפחות נזקים ונפגעים.
בעיקר מחכה
אני זוכרת שבימי הקורונה, כשפתאום קיבלנו חופשה כפויה מהחיים, דווקא ניסיתי לנצל את הזמן. השלמתי ספרים שלא קראתי שנים, ראיתי סרטים וסדרות, בישלתי הרבה, עשינו יותר ארוחות משפחתיות. עשיתי הרבה הליכות וחשבתי שאם כבר אנחנו בבית, לפחות נרוויח משהו מהשקט שנכפה עלינו.
אבל הפעם זה אחרת. אין לי כוח לספרים, לא לסדרות ולא לבישולים והקור לא עושה לי חשק לצאת להליכות. אני מוצאת את עצמי בעיקר מחכה. מחכה ליום שבו יודיעו שהסיפור הזה נגמר. שניצחנו. שאפשר סוף סוף לנשום ולחזור לחיים רגילים, לשגרה מבורכת.
אני יודעת שבאופן יחסי לי יותר קל, אני חושבת על כל מי שמתמודד עם המציאות הזאת בצורה הרבה יותר מורכבת ממני. על הילדים שקולטים את המתח באוויר ורצים למקלטים ולא נרדמים בלילות. על אימהות עם ילדים קטנים שמנסות להחזיק שגרה בתוך בלגן. על בעלי עסקים קטנים ובינוניים שרק התחילו להרים קצת את הראש ושוב מוצאים את עצמם בתוך חוסר ודאות. על נשות המילואימניקים, על הילדים שלהם ועל האימהות שנושאות על הכתפיים את כל הדאגה הזאת.
זה לא פשוט ובתוך כל הכאוס הזה, אני מזכירה לעצמי משהו חשוב: גם תקופות קשות נגמרות. ההיסטוריה מלאה רגעים שנראו אין-סופיים בזמן אמת, אבל בסוף חלפו והביאו אתם טוב. אחרי החושך, תמיד מגיע אור חדש. לפעמים, הוא מגיע לאט, אבל הוא מגיע.
בינתיים, עד שהוא יגיע במלואו, אנחנו עושים את מה שעם ישראל תמיד ידע לעשות: מחזיקים אחד את השני, ממשיכים לחיות ולחפש את הטוב ומאמינים שיהיה טוב ועוד יותר טוב. רק, אם אפשר, בקשה קטנה: תנו לי לפחות תאריך באופק. אם אפשר, שיהיה קרוב. כי אני, כידוע, לא כל כך אוהבת רחוק.
