קרה לכם פעם שהתבוננתם מהצד, רגע גדול התרחש סביבכם, ובלב עלתה השאלה: איפה אני בתוך כל זה?
יש רגעים כאלה. משהו גדול קורה, כל העם חוגג, כל אחד תורם, משתתף, נרגש. ואתה – שותק. מבחוץ, אולי אתה נראה שליו, אבל בפנים בוער משהו. לא קנאה של רוע, אלא כמיהה טהורה – "גם אני רוצה להתקרב, גם לי חשוב להיות שותף".
זו תחושה מאוד אנושית, המתרחשת גם אצל גדולי עולם. כך בדיוק מתארים המדרשים את אהרן הכהן, כשהוא רואה את נשיאי השבטים מביאים את קורבנם לחנוכת המזבח. נשיא אחר נשיא, יום אחר יום – ואהרן? שמו לא נזכר. היכן הכהן הגדול? היכן נציג הקודש?
רש"י מביא בשם המדרש (תנחומא): "כשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך! שלך גדולה משלהם – שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
ברגע הזה, מתגלה עומק עצום של יחסו של הקב"ה לבריותיו. לא רק שהוא לא גוער באהרן, אלא הוא מרומם אותו. הוא מגלה לו שבעצם, ההיעדרות שלו מהחנוכה אינה החמצה, אלא מהווה פתח לתכלית עמוקה יותר.
שלך גדולה משלהם
במהלך השנים, בין אם בצבא, בקהילה, או במרחבים האישיים, ראיתי שוב ושוב את התחושה הזו מתעוררת. לא תמיד מבקשים הכרה חיצונית. לא קרדיט. אלא הידיעה הפנימית שיש ערך למה שאני עושה, שיש מי שרואה. לא תמיד הדברים נראים מבחוץ, אך מלמעלה, הכול נמדד ונשקל בדיוק שאין כמוהו. לפעמים, דווקא הדברים הבלתי נראים הם העמוקים והנצחיים ביותר.
ואהרן? הדמות המזוהה כל כך עם שלום, ענווה וקדושה – גם בלבו בער הרצון להיות חלק. לא נאמרו לו דברי תוכחה, או נזיפה. להפך, הקב"ה מנחם אותו, מגלה לו סוד פנימי: "שלך גדולה משלהם". ההדלקה השקטה של המנורה, הפעולה היום-יומית, היא נצחית. לא מעשה חד-פעמי, אלא שירות תמידי.
הרב קוק כותב ב"אורות הקודש": "הקנאה, כשהיא מתבררת ממקור טהור, הנה היא מתעוררת להשלים את החסר באדם ולא להשפיל את הזולת". יש בה יכולת לבנות ולא להרוס, להוסיף חוכמה ואור ולא תחרות עיוורת. ודווקא כשהקנאה מגיעה מתוך ענווה, היא מעלה את האדם – לא את מעמדו, אלא את נפשו.
לכן, אין פלא שהדלקת הנרות היא שנבחרה להיות תשובת ה'. במדרש (במדבר רבה) נאמר: "כל הקורבנות בטלים, והנרות אינן בטלים לעולם". זו עבודה שנמשכת – מנורת המקדש, כסמל לנצחיות האור בישראל. אור שמחייב תחזוקה יום-יומית, שמאיר גם כשאין חג, אין קהל ואין במה. עבודה של קדושה שקטה.
ה"אור החיים" הקדוש מוסיף רובד נוסף: לא מדובר בקנאה למעמד, אלא בגעגוע. אהרן חש חיסרון בקשר לשכינה. הקב"ה, יודע מחשבות, מעניק לו עבודה שמבטאת את אותו געגוע פנימי – אש שלא כבה.
האור האמיתי
המנורה עצמה היא סמל עמוק, לא רק לכלל ישראל, אלא גם לנפש היהודית הפרטית. שבעת קניה, כמו שבעת כוחות הנפש, מדליקים זה את זה, וכמו שכתב השל"ה הקדוש: אין אור אחד דומה לשני, אך כולם נובעים מאותו השמן.
מסופר על רבי חנוך הניך הכהן לוין מאלכסנדר. כאשר אדם פשוט התלונן בפניו שאינו זוכה לכבוד בבית הכנסת, הרב ענה לו: "כשתהיה לך מנורה משלך, תוכל להדליק בה נר תמיד. אבל עכשיו, תתמקד בהדלקת הלב שלך. שם שוכן האור האמיתי".
סיפור נוסף מספרים על אחד מצדיקי הדור, שכאשר תלמידו נשבר ואמר: "רבי, כולם מצליחים חוץ ממני", חייך הרב ואמר: "הצלחות רואים בעיתון, אבל את האור הפנימי רואים בשמים. שם מחשבים אחרת לגמרי…".
זהו הלב של המסר: לכל אחד מאתנו יש אור ייחודי, תפקיד שאין דומה לו. גם אם איננו במרכז הבמה, נוכל להדליק את המנורה האישית שלנו. האור הזה הוא אינו בטל לעולם. הוא מהווה חלק מהאור הכללי של עם ישראל, חלק בלתי נפרד מהמארג האלוקי.
צריך רק לבטוח בה', לדעת שכל מה שנקבל – יגיע בדיוק בזמן הנכון. לא כי איחרנו, לא כי נעקפנו, אלא כי הזמן שלנו הוא מדויק. כי לפעמים, כמו אהרן, דווקא מי שנראה לכאורה מחוץ למעגל – נושא בתוכו את האור הגדול ביותר.
שבת שלום
