כשהחליט האו"ם על תכנית החלוקה, בנובמבר 47', הפלשתינאים לא רצו את חלקם. הם התנפל על היישוב היהודי כדי להשמידו. גם למחרת הכרזת המדינה, זאת הייתה מטרתם. משהובסו, המציאו את ה"נכבה". עכשיו, הם חוזרים לזה שוב, ל"נכבת ה-7 באוקטובר"
ב-29 בנובמבר 1947, החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המזרחי כולל באר שבע, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.
היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת כבשת הרש הזאת, בגבולותיה הבלתי אפשריים וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.
מזימתם של ערביי ארץ ישראל כשלה. הם לא הצליחו להשמיד את היישוב היהודי ולא לסכל את הקמת המדינה היהודית. ב-14 במאי 1948, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי ארץ ישראל ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.
אחריותם לנכבה
מזימתן של מדינות ערב כשלה. היישוב היהודי לא הושמד. מדינת ישראל קמה, על אפם ועל חמתם. הם נוצחו במלחמה. מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה, אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-80,000 הרוגים), נהרגו במלחמה הקשה הזאת. הפלשתינאים המיטו על עצמם אסון כבד ורובם עזבו את הארץ. הם, התוקפנים, נושאים במלוא האחריות לאסונם, או בלשונם – בנכבתם.
במקום להכיר באחריותם, להפיק לקחים, לעשות חשבון נפש, להכות על חטא, לבחור הנהגה ראויה, להשתקם במקומותיהם החדשים, להכיר במדינת ישראל ולחיות עמה בשלום, הם בחרו בדרך אחרת. בדרך של דבקות במטרתם – להחריב את מדינת ישראל ולהשמיד את העם היהודי בארץ ישראל. להפוך ל"פליטים", ב"פליטות" מוזרה העוברת מדור לדור, כבר זה הדור השישי, בסיוע בין-לאומי במסגרת הארגון להנצחת הסכסוך, שהתגלה גם כארגון טרור – אונר"א.
השקר
הם בחרו בדרך הקורבניות וההתבכייניות. במקום לקחת אחריות, הם סיפרו לעצמם ולעולם סיפור הפוך לסיפור האמתי. על פי מיתוס ה"נכבה", הקולוניאליסטים הציונים פלשו לפלשתין וכבשו אותה מיד תושביה, הילידים הפלשתינאים, בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור, שלפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. ב-77 השנים האחרונות, אין ילד פלשתינאי שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. תעשיית השקר הזאת, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים רבים, רבים מהם של ידידתנו ה"מורכבת" קטאר, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל ומלבה אנטישמיות בכל העולם.
פוגרום ברברי
הם מעולם לא ויתרו על ניסיונות ההשמדה ובשבעה באוקטובר המחישו לנו את כוונותיהם. למשך פחות מיממה, הם הצליחו לכבוש חבל ארץ קטנטן, חלק מהנגב המערבי והראו לנו מה כוונתם ומה תכניותיהם לכל השטח "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" ומה פירוש "פלסטיין וויל בי פְרי" – "פרי" מיהודים חיים. הפוגרום של השבעה באוקטובר היה נורא – רצח המוני של למעלה מ-1,200 ישראלים, נשים וגברים, זקנים, ילדים ותינוקות, עריפת ראשים, אונס המוני וחטיפה של זקנים, ילדים, נערות ונערים, נשים וגברים, התעללות והרעבה שלהם לאורך 20 חודשים, רצח חטופים ובהם תינוקות. הם הציתו בתים ובזזו רכוש. היה זה פוגרום נאצי ברברי, לעילא ולעילא, שזכה לאהדה רבתי ברחוב הפלשתינאי והפך את מנהיגי חמאס לגיבורים לאומיים נערצים. פשע נוסף שלהם נגד האנושות הוא הפיכת אזרחים וילדים פלשתינאים למגן אנושי, באכזריות וציניות מקפיאת דם.
בטבח הברברי, הם המיטו אסון עלינו ואסון כבד אף יותר על עצמם. הם, ורק הם, האשמים הבלעדיים בכל תוצאות תוקפנותם בשבעה באוקטובר ובכל הסבל, ההרג וההרס ברצועת עזה.
כמו ב-1948, לאחר מלחמת השחרור, הם חוזרים לאותו דפוס של קורבניות מתבכיינת, בריחה מאחריות, הטלת האחריות על אסונם על מי שהם ניסו להשמיד והפצת עלילות דם אנטישמיות על ישראל. הרי מה קרה בשבעה באוקטובר? זה ידוע. הישות הציונית הקולוניאליסטית פלשה לעזה לבצע ג'נוסייד, להרעיב את אוכלוסייתה ולרצוח את תינוקותיה (כתחביב). להם? אין ולו גרם של אחריות לאסונם.
נכבה סדרתית
משה שרת היה שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל. הוא היה מנהיג הזרם היוני המתון במפא"י ובר-פלוגתא של הזרם הניצי-ביטחוניסטי-אקטיביסטי, בהנהגת בן גוריון. אף שאני מזדהה עם דרכו של בן גוריון, אני מעריך את משה שרת ואת תרומתו הגדולה להקמת מדינת ישראל ולהקמת שירות החוץ המצוין שלה (או זה שהיה לה, עד עידן נתניהו). ואני מעריץ את העברית שלו.
ב-15 ביוני 1949, השבוע לפני 76 שנים, על סף סיומה של מלחמת השחרור (נותר עוד רק הסכם שביתת הנשק עם סוריה, שנחתם חודש אחר כך), נשא שרת נאום מדיני מזהיר בכנסת. הדברים שאמר אז על השקר הפלשתינאי, תקפים כאילו נאמרו היום.
להלן קטעים נרחבים: "נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ; להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים; לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהוות ולהתהוות תוך עמידה על הנפש".
בדומה לערבים הדורשים היום מישראל לסגת לקווי 4.6.67, כאילו לא היו אלה קווי תוקפנותם נגד ישראל, כך, לאחר מלחמת השחרור, היו שקראו לסגת לגבולות החלוקה. התייחס לכך משה שרת בדבריו: "יש כנראה מדינות ערביות המבקשות כיום למצוא אחיזה לפתרון הבעיה בגבולות שנקבעו למדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר, 1947. לאחר שמדינות אלו עשו כל מה שביכולתן לשים לאל את הסדר כ"ט בנובמבר; לאחר שזממו וחתרו להטביע את מדינת ישראל, שהקמתה נתחייבה על פי אותה החלטה, בנחשול של דם ולמחות מארץ זכרה; משנכשלה מזימתם, הם מנסים עכשיו לשוב ולהיאחז באותו הסדר עצמו. משל לאדם שביקש לעקור מן השורש את אילן הפירות של שכנו, ומשלא הצליח, יען שכנו עמד וגונן על אותו אילן, הריהו בא לתבוע חלק בפירותיו ובצלתו".
לא ניעף
שרת התייחס גם לתופעת שקר הנכבה, שקר הקורבניות המתבכיינת: "סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים. מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים בסוגיה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל. אימת המוות שריחפה על מדינתנו נשכחת, ואילו אלה שביקשו להמיט עלינו שואה, משנפלו לתוך הבור שחפרו במו ידיהם, הריהם פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו. לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם".
התיאור המדויק הזה, חוזר היום, אחת לאחת, בשקרים ובעלילות הדם הנוגעים למלחמת "חרבות ברזל", שפרצה בטבח השבעה באוקטובר ונמשכת במימוש זכותנו להגנה עצמית. וכמו שהבטיח שרת, השבוע לפני 76 שנה, כך גם היום, "לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם".
