אורי הייטנרראינו בבן הבליעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו. למרות זאת, שויכנו לצד של הרוצח
רצח רבין צרוב בזיכרוני כמכה קשה, עד רמת כאב פיזי; לא רק מכה לאומית, אלא אישית. ממש חשתי שיגאל עמיר שירה ברבין, ירה גם בי.
הייתי באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן. כל ישותי הייתה נטועה במאבק. היריב שלנו היה, בראש ובראשונה, יצחק רבין, ראש הממשלה שניהל מו“מ על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. זה היה מאבק קשה ונחוש; נאבקנו על עצם קיומנו. אף על פי כן, כאשר נרצח האיש שבו נאבקנו, הייתה זו בעבורי ובעבור חבריי למאבק, מהלומה קשה ונוראה. ראינו בבן הבליעל שרצח את ראש הממשלה, את מי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית והרי המאבק שלנו היה ביטוי עילאי של הדמוקרטיה הישראלית. ראינו בו את מי שניסה לרצוח את הריבונות הישראלית והרי המאבק שלנו היה להגנת הריבונות הישראלית ושלמותה. ראינו בו את מי שניסה להתנקש בכולנו.
הלילה המר והנמהר שבו נרצח רבין, היה ליל שימורים בעבורי. מיד בהיוודע דבר ההתנקשות, הוצאתי מטעם ועד יישובי הגולן הודעת הוקעה וגינוי למעשה הנבלה ואיחולי החלמה לרבין. כאשר ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, הוצאתי הודעת אבל מטעם הוועד. יומיים אחרי הרצח, ארגנתי ערב באורטל, שחלקו היה שיחה פתוחה וחלקו האחר – טקס זיכרון. בשבוע שאחרי הרצח, הוצאתי גיליון מיוחד של “הרי גולן” – בטאון ועד יישובי הגולן, אותו ערכתי, שהוקדש כולו לרצח ולרבין.
במוצאי שבת, בדיוק שבוע אחרי הרצח, הוזמנתי לשיח בעקבות הרצח, באחד מקיבוצי עמק בית שאן (היום עמק המעיינות), כמדומני כפר רופין. בדרכי לשם, האזנתי לשידור מהדורת החדשות בערוץ 2. אמנון אברמוביץ‘ סיפר שם על אירוע זיכרון לרבין, באולם מסוים בת“א.
הוא סיפר שעבר בחנייה של מקום האירוע וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר “העם עם הגולן“. הוא כינה זאת “צביעות“. רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ, ובוודאי אותנו, כמי ששייכים לצד של הרוצח
הוא סיפר שעבר בחנייה של מקום האירוע וראה כמעט על כל המכוניות את הסטיקר “העם עם הגולן“. הוא כינה זאת “צביעות“. רתחתי מזעם. היו אלה דברי בלע, שנועדו לתייג את אוהדי הגולן בכל רחבי הארץ, ובוודאי אותנו, מובילי המאבק, כמי ששייכים לצד של הרוצח. החלטתי, שאת דבריי בכנס אפתח באזכור דבריו של אברמוביץ‘ ואזהיר מפני ההסתה הזאת, מפני תליית אות קלון על מצחם של המתנגדים למדיניותו של רבין, מפני הניסיון הנואל לסתימת פיות ולניסיון ציני לנצל את הרצח ליצירת דה–לגיטימציה למאבק הלגיטימי נגד מדיניות הממשלה.
“מה אתהההההה עושה כאן?”
בהיכנסי לחדר האוכל של הקיבוץ, שהיה מלא מפה לפה בתושבי האזור, פגשה אותי כתבת “קול ישראל“, שולה שמרלינג, שסיקרה את האירוע. שולה ואני היינו מיודדים מאוד. בימים שהיא ערכה את מהדורות החדשות, הייתי שולח לה חמש דקות לפני מהדורת החדשות הודעות ותגובות של הוועד, מתוך ידיעה ברורה שהן תשודרנה. הנה, כשהיא ראתה אותי, פניה לא היו כתמול שלשום. “מה אתהההההה עושה כאן?”, שאלה בציניות. הרי זה כינוס של אנשי הצד של הנרצח, לא של הרוצח. כשדיברתי בכנס, חשתי בעוינות מצד הקהל, במבטים הדוקרים כמדקרות חרב.
למחרת, יום ראשון, נערכה עצרת ענק במקום הרצח, בכיכר מלכי ישראל. באותו אירוע, הוסב רשמית שמה לכיכר רבין. היה לי ברור כשמש שאני נוסע לעצרת הזאת, להתייחד עם זכרו של רבין. נסעתי יחד עם רבים מחברי אורטל; כפי שנסענו יחד להפגנות של ועד יישובי הגולן.
כדובר ועד יישובי הגולן, הרביתי להופיע באותם ימים בטלוויזיה והפרצוף שלי היה מוכר בציבור. התהלכתי במהלך העצרת לאורכה ולרוחבה של הכיכר. בכל מקום, אנשים שזיהו אותי קראו לעברי קריאות גנאי. נחום ברנע, שאותו פגשתי במקום ושוחחתי עמו, כתב על כך ב“ידיעות אחרונות“. גם הוא ספג קריאות גנאי. לפני הרצח, הוא כתב בביקורתיות על רבין, על קשריו עם עשירי הארץ, שלא היו לרוחו של ברנע וכך גם הוא היה מסומן.
גם יהודה הראל השתתף בעצרת. גם הוא “נהנה” מקבלת הפנים. מהר מאוד הוא הבין מה קורה שם ומיהר לעזוב את הכיכר. הוא סיפר לי על כרזה אחת שנשאו מפגינים בכיכר, שהרתיחה אותו: “אין מלחמות צודקות“. הרי כל חייו, רבין השתתף במלחמות צודקות. זאת “מורשת רבין” שהם מנסים להמציא?
אני לא עזבתי. המשכתי להסתובב בכיכר וסביבותיה כל הערב. לפתע, שמעתי שקוראים בשמי. פגשתי חבורה של חברים מן המילואים. היו אלה הבני“שים, קבוצה של בני ישיבות ההסדר ששירתו בצנחנים והצטרפו כקבוצה לפלוגה שלי, בתחילת שנות ה-90′. הם ישבו במרחק מה מן הכיכר. בנפרד. הצטרפתי אליהם. הם סיפרו לי שבאו לאירוע כשותפים לאבל על רבין ולזעזוע מהרצח, אך הכיפות שעל ראשם “הסגירו אותם” והיחס שקיבלו הדיר אותם. הם נשארו במקום – אבל לחוד, מבודדים. חשבתי על כך, שאמנם גם אני מסומן, גם עליי מנסים להטביע אות קלון והדבר גרם לי לסבל רב, אך היחס אליי הוא כאין וכאפס לעומת זה שממנו סבלו חבריי, חובשי הכיפות.
לעולם לא עוד!
אם אנו רוצים להבין מהי הסיבה לכך שיום הזיכרון לרבין לא הפך ליום זיכרון משמעותי, בדומה לימי הזיכרון לחללי צה“ל ולשואה, התיאורים שתיארתי הם הסיבה לכך. מי שניסו להדיר את מחצית הציבור מן האבל הלאומי, הקולקטיבי, גרמו לניכור של אותו ציבור כלפי זכרו של רבין.
מי שניצלו בציניות את הרצח כדי להפוך את דרכה המדינית של הממשלה ל“מורשת רבין“, שאמורה להיות מורשת ממלכתית, אמת ממלכתית, שיש ללמד אותה בבתי הספר והתנגדות לה היא מעשה כפירה – כאילו הוציאו מן הציבור את מי ששללו את הדרך הזאת והפכו אותם ללא שייכים. מה הפלא שהם לא ראו ביום הזיכרון לרבין – יום שלהם. קל וחומר, כאשר על חותם “מורשת רבין” השתלטו מי שהציגו קו שונה מאוד מדרכו של רבין ומורשתו המדינית האמתית; קו של “שמאל” קיצוני, שהיה רחוק מרבין ורבין עצמו בז לו. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהכישלון החרוץ של מדיניות אוסלו, כשהתברר שההסכם היה הונאה פלשתינאית גדולה, גרם למי שזיהו את זכר רבין ואת האבל על הירצחו עם הסכם אוסלו הכושל – לניכור כלפי זכרו של רבין.
בכל השנים שבהן ניהלתי את מתנ“ס הגולן, ערכתי ביום הזיכרון לרבין ערב לזכרו, שעיקרו היה רב–שיח בנושאי הדמוקרטיה הישראלית. לצערי, משנה לשנה, פחות אנשים רצו להשתתף באירוע. הם חשו שהדירו אותם מן היום הזה.
אבל רצח רבין, אותו אירוע נורא בתולדות ישראל, חייב להדהד בתוכנו כתמרור אזהרה מפני כל איום על הדמוקרטיה.
לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!
לא מאוחר לשנות את אופיו של יום הזיכרון, מיום הזדהות עם דעה אחת בקשת הדעות הישראלית, ליום משותף שבו בעלי כל הדעות מתאחדים להגנה על הדמוקרטיה, לגינוי כל אלימות ובעיקר אלימות פוליטית ולשבועה משותפת: לעולם לא עוד!
חודש לאחר רצח רבין, ועד יישובי הגולן ארגן הפגנה מול משרד הביטחון, בקריה בת“א. איני זוכר למה דווקא אז, למה דווקא שם ומה היה הטריגר. מה שאני זוכר הוא ההחלטה הנחושה שלנו לצאת להפגנה אחרי יותר מחודש של שיתוק, שבו אף אחד ממתנגדי מדיניות הממשלה לא העז להביע את דעתו.
חשתי שיותר משההפגנה הזאת נועדה להגן על הגולן, היא נועדה להגן על הדמוקרטיה.
