השבוע, לפני 25 שנה, הסתיים המאבק על הגולן. זה קרה אחרי מפגש הפיאסקו של קלינטון-אסד, בז'נבה. ברק נתן את הכול, אסד היה צריך רק לקחת. לא לקח
צילום מארכיון הגולן
המאבק על הגולן – "העם עם הגולן", ארך תשע שנים, מ-1991 עד 2000. באותן שנים, פעלו בישראל חמש ממשלות, שניהלו מו"מ עם סוריה. ארבעה מראשי הממשלות הסכימו לירידה ישראלית מהגולן.
ועד יישובי הגולן, שהוקם לראשונה זמן קצר אחרי תחילת ההתיישבות בגולן, ופעילותו פסקה לאחר חוק הגולן והקמת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, חידש את פעילותו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991), כאשר ארה"ב הכריזה על "סדר חדש במזה"ת" והבנו שנוצרה סכנה לקיום מפעל ההתיישבות בגולן.
ראש הממשלה היה אז יצחק שמיר, שהלך לוועידת השלום במדריד, שבעקבותיה נפתח מו"מ בילטרלי עם כל אחת משכנותינו ובהן סוריה. שמיר דגל בחזון של "שלום תמורת שלום" ובשום אופן לא היה מוכן לדון על הגולן. בבחירות 1992, ניצח רבין ואף שעד הבחירות נשא את דגל השמירה על הגולן, מיד אחרי הבחירות החל במו"מ עם סוריה על נסיגה. תחילה הוא דיבר על "נסיגה בגולן, לא מהגולן", אך עמדתו נשחקה בהדרגה, עד נכונות לנסיגה לגבול הבין-לאומי ולבסוף, אף לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, בתנאים מסוימים. את נכונותו זו הפקיד כ"פיקדון" בידי מזכיר המדינה האמריקני כריסטופר, אחרי שהלה התחייב בפניו שלא יציג זאת לסורים. הוא הבטיח לכריסטופר, שאם סוריה תהיה מוכנה לקבל את דרישותיו בנושא עומק השלום (נורמליזציה), הסדר הביטחון והמים, הוא יהיה מוכן לנסיגה מלאה. כריסטופר מעל באמונו ומסר את הדברים לחאפז אסד. אסד לא היה מוכן להתקרב אפילו לאף אחת משלוש דרישותיו של רבין, אך עצם נכונותו לנסיגה מלאה הייתה, החל באותו רגע, לעובדה המשמעותית ביותר במו"מ. מתן הפיקדון היה סוד שבו שיתף רבין רק קומץ מהקרובים לו. את ממלא מקומו ושר החוץ, שמעון פרס, הוא מידר לחלוטין מכל נגיעה במו"מ עם סוריה. לאחר הרצח, הנשיא קלינטון שהגיע לישראל להשתתף בהלווייתו של רבין, דיווח לראשונה לפרס, ראש הממשלה בפועל, על הפיקדון.
פרס נדהם, אך על המקום, בלי שנייה של הרהור, הודיע לקלינטון שהוא מוכן לכך. הוא פתח במו"מ עם סוריה, שזו הייתה נקודת הפתיחה שלו, אך הסורים פוצצו את המו"מ כתגובה על מבצע "ענבי זעם", בלבנון.
נתניהו, שגבר על פרס בבחירות, הפסיק את המו"מ הגלוי, אך ניהל מו"מ חשאי עם אסד, בתיווכו של המיליארדר רון לאודר, מאחורי גבה של ממשלתו ואף הוא הסכים לנסיגה מלאה מכל הגולן. אהוד ברק, שגבר על נתניהו בבחירות 1999, אימץ את הנסיגה מהגולן כמטרתו המרכזית והסתער עליה כמו טיל מונחה מכוון והיה קרוב יותר מכל ראש ממשלה אחר להסכם על נסיגה מהגולן.
גם אסד נרתע
לאורך כל השנים האלה, ניהלנו את המאבק על הגולן. הייתה לי הזכות הגדולה להיות בין מוביליו ולשרת כדובר ועד יישובי הגולן. היה זה מופת של מאבק, שבו קומץ אנשים, באזור דל אוכלוסין, שכל תושביו הם הרבה פחות ממנדט אחד לכנסת, בקצה הפריפריה של הפריפריה הצפון-מזרחית הרחוקה של המדינה, הצליח לעורר עם שלם, ממטולה עד אילת, למאבק עממי אדיר נגד הנסיגה. הכול, במאבק דמוקרטי וממלכתי למופת, חף מהפרת חוק, משיבוש החיים והסדר הציבורי, חף מאלימות ומאיומים באלימות וכמובן, ללא שמץ של איום בסרבנות.
במאבק הזה, על למעלה ממיליון מכוניות הודבקו הסטיקרים "העם עם הגולן" וכל מי שנסע בכל כביש בארץ, לאן שהפנה את ראשו ראה את הסטיקר. על רבבות בתים בערים הגדולות נתלו שלטי "העם עם הגולן" וכך גם על באלות של כותנה ועגלות חקלאיות, בשטחים חקלאיים רבים, מן הגליל והגולן ועד הנגב והערבה. מדי יום חמישי בערב, בכל צומת ובכל פינת רחוב ברחבי הארץ, עמדו פעילים במטות הערים עם כרזות נגד נסיגה מהגולן. רבע מיליון איש פקדו את אתר גמלא ב-19 ימי שביתת הרעב נגד הנסיגה ומאות אלפים השתתפו ב"אם כל ההפגנות", בכיכר רבין, בינואר 2000. המאבק כולו סוקר בהרחבה בתקשורת הישראלית והעולמית. הישג גדול של המאבק היה הכרזתו של רבין שאם יגיע להסכם על נסיגה, הוא יביא אותו למשאל עם; התחייבות שחזרו עליה גם יורשיו. ואולי ההישג הגדול ביותר היה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה מלאה מהגולן, עובדה שהרתיעה מאוד את ראשי הממשלה הישראלים ואת חאפז אסד, מפני הצעד האחרון בהסכם.
שש דקות, נגמר הסיפור
המו"מ והמאבק הסתיימו ב-26 במרץ 2000, השבוע לפני 25 שנים. בפגישה בין הנשיא קלינטון לנשיא אסד בז'נבה, אסד סירב לפגוש נציג ישראלי וקלינטון הציג לו את הצעתו הסופית של ברק, (שהוצגה כהצעת ארה"ב).
כך מתאר רביב דרוקר בספרו "חרקירי": "ב-12.4.00, קצת יותר משבועיים לאחר כישלון פגישת הפסגה בין ביל קלינטון וחאפז אסד בז'נבה, אירח ברק לארוחת ערב את נשיא סין. הנשיא הסיני התעניין בסיבה לכישלון הערוץ הסורי. ברק לקח מפית ושרטט עליה את קן הגבול בין סוריה לישראל.
"פה ישנה מחלוקת על הרצועה הזאת שרוחבה כעשרה מטרים", הסביר ברק לזמין.
"אתה מתכוון בוודאי 10 ק"מ, עשרת אלפים מטר", תיקן הנשיא הסיני, רגיל לפרופורציות קצת אחרות.
"לא, אני מתכוון לעשרה מטרים", אמר ברק לזמין המופתע.
"…הפעם ברק החליט להתעלם מהסקרים. …החבילה כללה נסיגה ישראלית מכל שטחי רמת הגולן, עד לקו גבול שיוגדר כארבעה ביוני 67'. קו הגבול הזה יחפוף בחלקו הצפוני את קו הגבול האמתי של 4.6.67 (אין הסכמה בין הצדדים איפה הקו הזה עבר, אבל ההנחה היא שניתן לשרטט אותו בוועדה משותפת – ר.ד.). החלק הדרומי הוא החלק הבעייתי מאחר שזהו חלקה הצפון-מזרחי של הכנרת. ברק שמע שוב ושוב מהסוקרים שלו שהסכם שיכלול נגיעה סורית במים לא יעבור.
"…מה שחשוב לברק באמת הוא שישראלים יוכלו לנסוע מסביב לכנרת בלי להיעצר על ידי שוטרים סורים. בתמורה לרצועה הזאת, תקבל סוריה פיצוי בדמות השטח של אל-חמה [חמת גדר – א.ה.].
"בחישוב טריטוריאלי, סוריה תקבל 105% מהשטח שנכבש ממנה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. זו הסוכרייה הגדולה שבאמצעותה ביקשו ברק וקלינטון לפתות את אסד.
"נשיא סוריה אמור לקבל מישראל יותר ממה שקיבלו נשיא מצרים ומלך ירדן. הוא יוכל להסביר לעמו, ולעולם הערבי כולו, מדוע המתין כל כך הרבה עד שעשה את מה שהם עשו 23 ושש שנים, בהתאמה, לפניו.
"ברק לא הסתפק בכך. הוא אִפשר לסורים גם גישה לכנרת.
"הריבונות על האגם תהיה ישראלית, אבל אזרחי סוריה יוכלו לרחוץ בו, לשוט בו ואפילו לדוג למטרות אישיות. ברק אפילו הסכים שהסורים יקיימו שאיבה קלה ממימי הכנרת לצורכיהם. ברק הולך אולי הכי רחוק שאפשר. רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי. הוא התעקש אומנם על ריבונות ישראלית בכנרת, אבל אִפשר לסורים לשכשך את רגליהם בכנרת…
"הנגיעה הסורית במים עמדה בסתירה, כמובן, להבטחתו הפומבית של ברק, אבל ראש הממשלה החליט ללכת על כל הקופה.
"… ב-26.3.00, יום ראשון, פגש הנשיא קלינטון את נשיא סוריה, חאפז אל אסד. … קלינטון פתח 'אני רוצה להציג לך את הגישה שלנו לקו הגבול בין המדינות. לדעתי, הגישה הזאת יכולה להביא להסכם ויש לי יסוד להניח שהיא תזכה להסכמת ראש ממשלת ישראל. קו הגבול בין סוריה לישראל יהיה מבוסס על קו הארבעה ביוני 67'.
"אסד התערב: 'אני לא רוצה 'מבוסס'. סוריה דורשת שישראל תיסוג לקו הארבעה ביוני 67'. בלי זה לא יהיה שום דבר'.
קלינטון: 'תן לי להמשיך. הריבונות על אגם הכנרת תהיה ישראלית, אבל…'
אסד שוב התערב: 'בשום פנים ואופן. אני עשיתי מנגל בכנרת לפני 67".
קלינטון: 'אבל שר החוץ שלך אמר בשפרדסטאון שסוריה מכירה בכך שהריבונות על האגם תהיה ישראלית'.
אסד: 'שר החוץ שלי אמר דבר כזה?', אסד פנה לכיוון א-שרע, שהצטנף במקומו. "אתה אמרת דבר כזה?'.
"משתתפים בפגישה אמרו שא-שרע נראה באותו רגע כמו אדם שכל חייו חולפים לו לנגד עיניו. שר החוץ הסורי לא השיב. למעשה, אסד הוא היחיד ממשלחתו שדיבר, למעט המתורגמנית בות'יינה שעבאן. לשעבאן יש דעה משלה על המו"מ. באחת הפעמים שהיא תרגמה את קלינטון לאסד היא הוסיפה משפט משלה 'זה לא טיפשי?'.
"קלינטון המשיך לנסות להציג את ההצעה האמריקנית שתואמה לחלוטין עם ישראל. אסד היה מסויג מכל פרט. פגישת הפסגה ההיסטורית, המכרעת, הפגישה שאמורה הייתה לשנות את המציאות של המזרח התיכון לדורות קדימה, הפכה לפארסה מביכה.
"אחרי שש דקות, קלינטון הבין שאין טעם להמשיך. מטעמי דיפלומטיה הפגישה נמשכה עוד כ-45 דקות, אבל לכל הנוכחים בחדר ברור שמדובר בפיאסקו. קלינטון ואסד נפרדו בקור מופגן".
פרק חדש החל
ביום קיום הפסגה, כל התקשורת הישראלית והעולמית, וכל הפוליטיקאים מימין ומשמאל וכל הפרשנים המדיניים והביטחוניים היו אחידי דעים: קלינטון לא הולך לפסגה כדי להתבזות. הכול סגור וחתום, ישראל נסוגה מהגולן, הפסגה נועדה לחתוך את הסרט.
בתחושה עגומה ערכנו בשעת המפגש הפגנה ליד שגרירות ארה"ב בישראל, תחת הכותרת "אל תתערב, חבר" (רמז ל"שלום, חבר" של קלינטון, אחרי רצח רבין).
בערב, כשנודעו התוצאות, ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה של כל אחד מאתנו מקצה העולם ועד קצהו. אני חשתי כמי שסלע בזלת ענקי נגול מעל לבי, לאחר שרבץ עליו תשע שנים. הבנו, שהמאבק בן תשע השנים הסתיים בניצחוננו.
למחרת בבוקר, ישבתי במשרד ועד יישובי הגולן וכתבתי מאמר ל"מעריב". יהודה הראל נכנס למשרד ואמר לי: "אני מבין שאתה כותב קורות חיים". כולנו הבנו שפרק חדש החל בחיי ההתיישבות בגולן וגם בחיים האישיים של כל אחד מאתנו, פעילי ועד יישובי הגולן.
