אורי הייטנר
תכנית החלוקה, על שתי גרסותיה (ועדת פיל וועדת וודהד) הושפעה מההתיישבות העברית, גם אם הייתה דלילה. גם התיישבותנו בגולן קבעה את גבולות המדינה
ב-1938, שיגרו הבריטים לארץ ישראל את ועדת וודהד, ועדת המשך לוועדת פיל, שנועדה להתאים וליישם את מסקנותיה. ועדת פיל הציעה חלוקה של הארץ באופן שבו הערבים יקבלו 80% משטח ארץ ישראל המערבית. הערבים דחו על הסף את ההצעה, כי מה פתאום שהיהודים יקבלו 20% מהשטח? ועדת וודהד קבעה שהצעת החלוקה הקודמת אינה ישימה וצמצמה עוד יותר את שטח המדינה היהודית. היא הציעה מדינה בעמק יזרעאל ומישור החוף עד רחובות. הפעם הסוכנות היהודית היא זו שדחתה על הסף את ההצעה, סירבה כלל לדון עליה וכך היא ירדה מן הפרק.
מאמר זה לא נועד לעסוק בוועדת וודהד, אלא במסמך מעניין מאוד, ציטוט מתוך תזכיר הסוכנות היהודית לוועדה. יו”ר הסוכנות היהודית היה דוד בן גוריון וסביר להניח שאם לא כתב בעצמו את התזכיר, הוא לפחות זה שקבע את עקרונותיו.
כך נכתב באותה פסקה מעניינת: “חלוקתה הראשונה של ארץ ישראל, בתקופה שלאחר המלחמה, חלה עם קביעת הגבול של ארצות המנדט הבריטי והצרפתי. האזור שבין גבולה הצפוני של ארץ ישראל כיום והנהר ליטאניס, ובין ארץ הגולן שבגבולה, בדרום הירמוק ובמערב הירדן, נחשב תמיד חלק מארץ ישראל ההיסטורית. במהדורה ה-11 של אנציקלופדיה בריטניקה (1911) מצוין גבולה הצפוני של ארץ ישראל: הנהר ליטאניס בעבר הירדן מערבה וקצהו הדרומי של החרמון בעבר הירדן מזרחה. שטחי אדמה נרחבים נרכשו על ידי היהודים בגולן, כבר בשנת 1894. לבסוף, עברה האדמה לרשותו של הברון רוטשילד המנוח ועתה היא בהנהלתה של החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל (פיק”א), אך היישובים שם לא נשאו אופי קבוע ולא נתקיימו במוצאי המלחמה. הבליטה הצפונית של ארץ ישראל מוכיחה, שגורלם של אותם חלקי הארץ, שנקרעו ממנה בגמר המלחמה והוכללו בסוריה ובלבנון, יכול היה להיות שונה, אילו היו בהם יישובים יהודים בשעה שהותוו הגבולות. את צורתו הקשתית המוזרה במקצת של הגבול הצפוני של ארץ ישראל יש ודאי לזקוף על חשבונה של מושבה יהודית אחת בשטח זה – מתולה. אלמלא מושבה זו לא הייתה כל ‘בליטה’. זו מכל מקום הייתה טענתם של השלטונות הצרפתיים. הנה כי כן, היה בקביעת גבולה הצפוני של ארץ ישראל (ועבר הירדן בכלל) משום צעד ראשון לצמצום שטחו של הבית הלאומי היהודי”.
מתוך תזכיר הסוכנות היהודית: “את צורתו הקשתית המוזרה במקצת של הגבול הצפוני של ארץ ישראל יש ודאי לזקוף על חשבונה של מושבה יהודית אחת בשטח זה – מתולה. אלמלא מושבה זו לא הייתה כל ‘בליטה'”
תרגום למספר מונחים: המלחמה = מלה”ע הראשונה. ה”בליטה” = אצבע הגליל. ליטאניס = ליטני. מתולה = מטולה.
גבול המחרשה העברית
יש במסמך זה שתי נקודות הראויות לתשומת לב.
האחת היא האופן שבו הציונות ראתה את הגולן. בתקופת המאבק על הגולן של שנות ה-90′, רבים שלחו לכיווננו אמירות כמו: “הגולן זה לא ארץ ישראל… זו לא נחלת אבות… זה רק עניין ביטחוני וברגע שניתן מענה לעניין הביטחוני… אפילו במפה של תנועת ה’חרות’ הגולן אינו מופיע” וכו’.
כל הטיעונים האלה מבוססים על עובדה אחת – שטח המנדט הבריטי, שנקבע במו”מ בין שתי מעצמות קולוניאליסטיות, צרפת ובריטניה, לא כלל בתוכו את הגולן. כאן אנו רואים, שהתנועה הציונית ראתה בעובדה זו את החלוקה הראשונה של ארץ ישראל. כלומר, מדובר בשטח של ארץ ישראל, שנקרע ממנה בשל שיקולים קולוניאליסטיים זרים. עובדה זו מסתמכת לא רק על מקורות יהודיים, אלא גם על האנציקלופדיה המוסמכת של הבריטים עצמם – “בריטניקה”.
על פי “בריטניקה”, הגולן ודרום לבנון הנם חלק מארץ ישראל. המסמך מדבר על השטחים הנרחבים שנרכשו להתיישבות יהודית ובסופו של דבר, נותרו מחוץ לשטח המנדט, כלומר השטח שנועד להקמת הבית הלאומי ליהודים. יש לציין, שרוב אותם שטחים נמצאים מזרחה לשטח הגולן שהיום בידי ישראל, באזור החורן; כלומר, כאשר הסוכנות היהודית מדברת על חלקי ארץ ישראל שנקרעו ממנה, היא מדברת על הגולן בממד רחב הרבה יותר משטח הגולן הישראלי היום.
הנקודה המעניינת השנייה, היא תפקידה של ההתיישבות בקביעת הגבול.
המשפט “במקום בו תעבור המחרשה העברית – שם ייקבע הגבול” הוא אידאל. אנו יודעים שלא תמיד הוא עמד במבחן המציאות. מדינת ישראל עקרה חבלי התיישבות, בסיני, בגוש קטיף ובצפון השומרון. תכנית החלוקה של האו”ם השאירה יישובים יהודיים מחוץ לשטח המיועד למדינה.
בזכות מטולה
אף על פי כן, ההתיישבות היא מרכיב משמעותי ומכריע בקביעת הגבולות. אנו רואים זאת כאן באמצעות שתי דוגמאות, שלילית וחיובית. השלילית נוגעת למושבות הברון בגולן. הכישלון ההתיישבותי באזור זה, והעובדה שבתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר נקבעו הגבולות, הקרקעות שבבעלות העם היהודי לא היו מיושבות, גרמו לאובדן הגולן. מחדל ציוני, הביא לחלוקת הארץ הזו. לעומת זאת, הדוגמה החיובית היא אצבע הגליל. כיוון שאצבע הגליל הייתה מיושבת, גם אם בדלילות, השטח הזה סופח לשטח המנדט ושבר את הסרגל על פיו נקבע הגבול הבין-לאומי. בזכות מטולה, כל השטח שעד אליה, ברצועה הצרה שלמרגלות הרי הגליל, נותר בידינו.
יש היום מי שמנסה לשכתב את ההיסטוריה ולהכחיש את העובדה הזאת, אולם כותבי המסמך ידעו שבריטניה, הנמען של המסמך, מכירה את העובדות ויודעת למה אצבע הגליל נשארה בתחומה והעובדות מוצקות ובלתי ניתנות להפרכה.
על המשמעות של ההתיישבות בעיצוב גבולה של הארץ, אנו למדים גם ממסמך נוסף, שנחשף לאחרונה וחלקים ממנו פורסמו ב”הארץ” – יומנו של הדיפלומט השוודי, ד”ר פאול מוהן, סגן הנציג השוודי לאונסקו”פ (ועדת החקירה של האו”ם, שניסחה את תכנית החלוקה שהתקבלה בכ”ט בנובמבר 1947) והאיש ששרטט את גבול החלוקה.
יומנו של מוהן הוא עדות בזמן אמת, למקום המרכזי של ההתיישבות הציונית בעיצוב הגבול. מן היומן אנו למדים שמדובר באדם פרו-ציוני ואוהב ישראל, בין השאר מטעמים דתיים. האמת היא שהמפה שהוא שרטט הייתה טובה יותר לצד היהודי מזו שהוועדה אימצה בסופו של דבר, אולם השינויים אינם גדולים. ההישג הגדול ליהודים במפת החלוקה, היה הכללת רובו של הנגב בשטח המדינה היהודית (במפה של מוהן, השטח היהודי של הנגב גדול יותר). ומה גרם להחלטה זו? מוהן כתב ביומנו, בזמן אמת, שמה שגרם להחלטתו הייתה ההתיישבות היהודית בנגב (אף שהייתה דלילה מאוד). לדבריו, ההתיישבות היהודית בנגב היא “הצלחה יוצאת דופן”. מנגד, הוא כתב שהבדואים “יכולים לחיות שם גם אלף שנה מבלי להשאיר סימן”.
בזכות ההתיישבות
כידוע, גבולות החלוקה מתו ביום שבו הערבים דחו אותם ותקפו את היישוב היהודי, כדי לסכל את התכנית. מה שקבע את הגבול היו תוצאותיה של מלחמה השחרור. אולם חשוב להיווכח איזו משמעות גדולה הייתה להתיישבות בעיצוב הגבול.
העוול שבחלוקה הראשונה של ארץ ישראל הוסר במלחמת ששת הימים, עם שחרור הגולן. אולם ללא ההתיישבות בגולן – הוא מזמן לא היה בידינו. המפעל הציוני בן החמישים של ההתיישבות בגולן עיצב את גבולה וריבונותה של מדינת ישראל. לכל מי שנטל חלק במפעל הזה, אפילו באופן זמני, יד ורגל בהישג הלאומי הגדול הזה.
