בזמן אזעקה, בשעות הקטנות של הלילה, החרדה גוברת, אצל ילדים וגם אצלנו. ההתמודדות בזמן אמת, ברגעי האזעקה עצמם, דורשת תגובה רגישה, רגועה ומעשית
השעון מראה 2:37. הצופרים מקפיצים את כל הבית. ילדים מתעוררים מבוהלים, אתם רודפים אחרי נעליים, או בובה שנשכחה במיטה, דלת הממ"ד נסגרת – ורק אז מתחיל הסטרס האמתי. דווקא בשעות הקטנות של הלילה, כשהגוף עייף והחושים מחודדים, החרדה גוברת, אצל ילדים וגם אצלנו. ההתמודדות בזמן אמת, ברגעי האזעקה עצמם, דורשת תגובה רגישה, רגועה ומעשית.
בזמן שאנחנו מתרגלים את ההיגיון הביטחוני, הילדים מרגישים את המצב בעיקר דרך הלב. הם בודקים כל תו בקול שלנו, כל תנועה. ההתמודדות הרגשית של ילדים עם מצב חירום תלויה לא מעט בדרך שבה אנחנו, ההורים, מחזיקים את המתח, או משחררים אותו. אז מה עושים כשהילד רועד, בוכה, לא נרדם שוב, או דווקא שותק ונראה "בסדר"? איך מרגיעים בממ"ד, כשהלב שלנו עצמו דופק מהר? הדבר החשוב הוא לא לנסות "לתקן" מיד, אלא קודם כול לראות ולהכיר במה שהילד חווה.
לזכור שלמרות ההצפה הרגשית, השליטה הקוגניטיבית היא שתציל חיים. אמונות היסוד שלנו כהורים, הן הרמה הבסיסית ביותר של אמונותינו; הן גלובליות, נוקשות ומתאפיינות בהכללת-יתר.
מחשבות אוטומטיות, המילים, או התמונות, שחולפות בפועל בראשו של מישהו, קשורות ספציפית לסיטואציה מסוימת ואפשר לראות בהן את הרמה השטחית ביותר של הקוגניציה, (ס. בק. ג' 2014).
הן משפיעות על תפיסתו את הסיטואציה. תפיסה זו מתבטא באמצעות מחשבות אוטומטיות, שהן ספציפיות לאותה סיטואציה. מחשבות אלה משפיעות בתורן על תגובתו הרגשית, ההתנהגותית והפיזיולוגית של האדם.
שפת גוף שקטה
תכנון מוקדם של הפעולות, יסייע להתנהגות בזמן אמת. הילד מסתכל עליכם. גם אם אתם מבוהלים – נשמו, דברו לאט וברוגע: "אנחנו פה יחד. זה נגמר. עכשיו בטוח".
שפת גוף שקטה מרגיעה יותר מכל משפט. תנו לילד משהו להחזיק – צעצוע, שמיכה, אפילו החולצה שלכם. מגע פיזי עוזר להוריד את המתח. גם חיבוק ארוך, בלי מילים, עושה פלאים. תשירו, או תספרו סיפור קצר. לא כדי "להסיח דעת", אלא ליצור שגרה בתוך חירום. חזרו על משפט מפתח: "אנחנו יחד. עכשיו בטוח", "עשינו בדיוק מה שצריך". חזרה יוצרת יציבות.
הילד לא נרדם? לא צריך להאיץ בו. אם הוא מתיישב על הרצפה, מסתובב, או אפילו צוחק – זו תגובה נורמלית. אל תמהרו "להחזיר אותו לישון". תנו לו זמן לעבד. אל תבטיחו הבטחות שווא כמו "לא תהיה עוד אזעקה", עדיף: "אנחנו יודעים מה לעשות, וגם אם תהיה – נגן עליך".
לזכור: תפקידכם הוא לא להרגיע לגמרי, אלא ללוות. ילדים צריכים מישהו שיהיה אתם, גם ברגע הכי מלחיץ. אם תצליחו להיות נוכחים, גם כשהלב דופק מהר, הם יזכרו אתכם לא כ"מגנים", אלא כעוגן. הורות בזמן חירום היא לא שלמות, היא נוכחות. גם כשאין לנו תשובות, יש לנו מבט, חיבוק ומילים שמכילות.
