יעל מדי
המתבגר הוציא השבוע רישיון נהיגה. לבכורה יש כבר מזמן. השלישי, בן 10, תפעל עם חבריו ערב מנגל במקום המדורה. פליאות ודאגות
בשעה טובה, המתבגר הוציא השבוע רישיון נהיגה. טסט ראשון, בלי עין הרע, 30 שיעורים. אלוף המתבגר הזה. אבל מסכנה האימא שלו, עכשיו יש לה עוד אחד להתחלק אתו באוטו. מה היה רע להסיע אותם כשהם צריכים, בשביל מה זה טוב הרישיון הזה בגיל צעיר כל כך? מי אמר שילד בן 17 צריך לנהוג באוטו שלי? נשבעת שאני מוכנה להסיע אותו לאן שירצה. לא בא לי לדאוג, בכל פעם כשהוא יבקש את המכונית שלי. יש לי כבר את הבכורה, שאמנם לא מבקשת יותר מדי, אבל זה מספיק בשביל הדאגנות שלי.
זה לא שלא התפללתי והדלקתי נר וקיוויתי שיעברו את הטסט הראשון. רציתי שיצליחו, שיעברו מהר, שלא יהיו להם אכזבות, אבל בתוך תוכי, אני מפחדת. הם עוד ילדים, אבל ברור לי שאין לי שליטה על זה ואני אשחרר. אז רק שיסעו בזהירות ושה’ ישמור עליהם. אוהבת אותם כשהם מציבים לעצמם מטרות ומשיגים אותן, אוהבת שהם חדורי מוטיבציה לעשות, להגשים להצליח.
אוהבת שהם יודעים לבחור טוב, אז מזל טוב למתבגר והנה כאן, מעל דפי העיתון, כשכל עם ישראל קורא, שומע ורואה, תבטיח לי שתנהג בזהירות ולאט ובלי פלאפון ולא כשאתה עייף, תבטיח. איזה מזל שיש לו שלושה חודשים עם מלווה, בינתיים, עד שאני אתרגל לרעיון שהתינוק שלי הוא כבר נער מתבגר ואחראי.
טפחתי לעצמי על השכם שהגעתי ראשונה. אחלה אימא שכמותי, אמרתי בלי שאף אחד שומע. הקטנה נכנסה, התעכבתי לכמה דקות בחוץ ונכנסתי גם. גיליתי שאני האימא היחידה. הופתעתי קצת, מצטיינת-מצטיינת, אבל לא הגיוני שאף אימא לא הגיעה עדיין
השבוע, הסעתי את הקטנה שלי לסיום החוג להתעמלות קרקע. ביטלתי נסיעה שהייתה לי, מיהרתי לצאת מהעבודה, למרות שמישהו היה צריך אותי שם, נסעתי מהר כדי לא לאחר, כי ידוע שאני תמיד מאחרת, הגעתי בדיוק בשעה היעודה, 16:30 והחנייה מחוץ לאולם הספורט הייתה ריקה. טפחתי לעצמי על השכם שהגעתי ראשונה. אחלה אימא שכמותי, אמרתי בלי שאף אחד שומע. הקטנה נכנסה, התעכבתי לכמה דקות בחוץ ונכנסתי גם. גיליתי שאני האימא היחידה. הופתעתי קצת, מצטיינת-מצטיינת, אבל לא הגיוני שאף אימא לא הגיעה עדיין.
המדריכה מסתכלת עליי במבט תוהה מה אני מחפשת?
“זה לא מופע הסיום, היום?”, אני שואלת.
“זה בשבוע הבא. לא קיבלת הזמנה במייל?”
קיבלתי האמת, גם במייל וגם בווטסאפ.
“בעיות בהבנת הנקרא, כנראה”, אמרתי לה מבוישת… גם אימהות לא תמיד קוראות היטב את ההוראות. הילדה צחקה עליי קצת, אותי זה קצת פחות הצחיק.
“קחי בקלות”, אמר לי בעלי, “שטויות, כולה נסעת לנטור”, אבל אני כבר הייתי מודאגת מהריחוף שלי ולקח לי כמה דקות להירגע ולחזור לעצמי. כנראה שאצטרך להגיע שוב בשבוע הבא.
עוד גוזל עצמאי
בשבוע שעבר, בוטלו המדורות של ל”ג בעומר. מדינה שלמה השתגעה, נכון, בבוקר, היו רוחות, אבל בחמש אחר הצהריים הכול נרגע. בכל זאת, כולם מסביב היו עדיין בבהלה והלחץ מאסון השיטפון, שהוא באמת אסון נורא ומזעזע, אבל הרוח פסקה ולמרות זאת, לא הסכימו לאשר להדליק מדורות. מפסח, הם אוספים את העצים, הילדים שלנו ובסוף, אין מדורה.
החלטנו לארח את קבוצת הגיל של הבן השלישי למנגל, אצלנו בחצר, ילדים בכיתה ה’. עמדנו מהצד והסתכלנו עליהם. ראשית, נראה לי שאנחנו התאכזבנו יותר מהם על ביטול המדורה. הם קיבלו את הגזרה והמשיכו הלאה, בלי יותר מדי קיטורים מיותרים. ראיתי קבוצת ילדים בני 10 מארגנים לעצמם ערב מנגל, 3 ילדים על המנגל, שניים חותכים סלט, הבנות עורכות שולחן, ילדה אחת מתנדנדת בערסל ואף אחד לא מתלונן שהיא לא עוזרת, חלקם משפדים מרשמלו, מישהו דואג לילד שחותך סלט במטבח ומביא לו מרשמלו מהאש, שלא ייגמר ואז הם מתיישבים לשולחן ארוך ומוודאים שכולם קיבלו מהבשר ושלאף אחד לא חסר.
הם מסיימים לאכול ומנקים לנו את הגינה. אני מתפעלת מהם. נכון שהם גם רבים לפעמים, אפילו פוגעים אחד בשני, אבל כשאני מסתכלת עליהם בפעילות שארגנו לעצמם בלי מבוגר, והם רק בני 10, אני גאה בהם. שרק ידעו להמשיך לנתב את עצמם לדרך הטובה ושיצליחו, כי מה אנחנו הכי רוצים בשבילם? שיצליחו ושיהיה להם טוב ושיבחרו בדרך הנכונה.
