האלחוטנית של קיבוץ ניצנים בתש“ח, מירה בן ארי, היא גיבורה לאומית וגיבורת סרטו של אבי נשר “תמונת ניצחון“. חיוכה של מירה, שניות לפני מותה, הוא תמונת הניצחון
מירה בן ארי היא גיבורה לאומית. מירה, חברת ניצנים, האלחוטנית של הקיבוץ בתש“ח, בחרה להישאר בקיבוץ עם המגנים, גם אחרי מבצע “תינוק” – פינוי הילדים מן הקיבוץ, ובהם בנה דני. בתום קרב הגבורה הקשה והעקוב מדם, כאשר לא נותרה ברירה, החליט מפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין להיכנע. הוא שלח חייל לצאת לכיוון האויב כשהוא נושא מעל ראשו גופייה לבנה, לאות כניעה והמצרים ירו בו והרגוהו. שוורצשטיין עצמו יצא ועמו מירה. הם פסעו לעבר הקצינים המצרים והציעו להידבר עמם. הקצין המצרי הבכיר ירה בשוורצשטיין למוות. מירה שלפה את אקדחה וירתה בראשו של המצרי, אף שידעה שהצעד יביא להריגתה.
הפתק: …אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאימא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה
עם פינוי הילדים במבצע “תינוק“, מירה העבירה בכיס המעיל של בנה מכתב לבעלה: “אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו, צריך להתגבר על הכול. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו, אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאימא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה“.
מירה בן–ארי היא גיבורה לאומית, שראוי לחנך על זכרה, לכתוב עליה שירים, ספרים וסרטים.
מירה בן–ארי היא גיבורת סרטו של אבי נשר “תמונת ניצחון“. עצם העובדה הזו; עצם הנחלת מורשתה לציבור הרחב ועצם הכבוד והיקר לערך הגבורה הם ההצדקה הגדולה של הסרט הזה, על אף פגמיו.
מסר אנטי–היסטורי
הפגם הגדול של הסרט הוא מי שנשר בחר כ“איש הרע” של הסרט – קצין התרבות של חטיבת “גבעתי“, הפרטיזן והמשורר, חתן פרס ישראל, אבא קובנר. קובנר כתב את הדף הקרבי שגינה את ניצנים על כניעתה. הדף אינו מופיע בסרט, אך מוזכר בעקיפין בדברים של העיתונאי המצרי חסנין הייכל, מגיבורי הסרט, כעבור שלושים שנה, שהיהודים קראו לאנשי ניצנים בוגדים.
לאורך הסרט, מוצג אבא קובנר באופן חד–ממדי, קריקטורי, כאיש מתנשא, גס, אטום, קשה וכמי שישב במפקדה עורפית והפקיר את הלוחמים בחזית, תוך שהוא מסתתר מאחורי סיסמאות פטריוטיות לוחמניות וכמובן, מופיע הנרטיב השקרי על פיו ניצנים הופקרה כיוון שהמפקדים היו מתנועת השומר הצעיר והקיבוץ – מתנועת “החלוץ הציוני“. מי שמכיר את סיפורו של אבא קובנר, שהיה מנהיג דגול ואיש רוח גדול, אך היו לו שגיאות גדולות ואיומות, יודע שמדובר בדמות מורכבת מאוד. השטחת הדמות הזו לקריקטורה בסרט פוגעת לא רק בזכרו של אבא קובנר, אלא גם באיכות הסרט.
הסרט מציג את שני הצדדים בקרב ויש בו אמפתיה גם לאויב. בין השורות, משחיל נשר מסר חנוך–לויני על בשר התותחים, משני הצדדים, שנשלחו בידי מנהיגים אטומים לקרב. אצל המצרים מדובר במלך פארוק ובין השיטין, המקבילה של פארוק היא אבא קובנר. זה מסר נורא ואנטי–היסטורי.
אין איזון קדוש
בכלל, הניסיון הזה לאיזון קדוש – הזוי. יש לזכור שהייתה זו מלחמה בין עם הלוחם על קיומו ומקים את מדינתו לבין פולש מצרי לארץ זרה, שמנסה להשמיד את היישוב היהודי. כמו איזון קדוש בין הצבא הרוסי הפולש לקייב לאוקראינים הנלחמים על חירותם.
מהי תמונת הניצחון? הצבא המצרי המובס נסוג חזרה למצרים, אך פארוק דורש “תמונת ניצחון” והתמונה הזו היא כיבוש ניצנים. לסרט שצילם הייכל מן הקרב, הושתלה תמונתו של פארוק, כאילו הוא השתתף בקרב ופיקד על הכוחות הלוחמים
מהי תמונת הניצחון? הצבא המצרי המובס נסוג חזרה למצרים, אך פארוק דורש “תמונת ניצחון” והתמונה הזו היא כיבוש ניצנים. לסרט שצילם הייכל מן הקרב, הושתלה תמונתו של פארוק, כאילו הוא השתתף בקרב ופיקד על הכוחות הלוחמים.
אולם תמונת הניצחון האמתית היא החיוך על פניה של מירה בן–ארי, שעה שירתה במצרי; רגע לפני מותה. זאת תמונת הניצחון, גם אליבא דהייכל.
כאמור, לא חסרות מגרעות בסרט, אך עצם הצגת קרב הגבורה של מגני ניצנים ובעיקר גבורתה של מירה בן–ארי, מכריעה את הסרט, למיטב שיפוטי, לכף זכות.
המשחק מצוין, בעיקר של ג‘וי ריגר הנפלאה, שגילמה את דמותה של מירה.
