עמי כהנא, "מסע חזרה אל הבית שבגד – כפר עזה אוקטובר 2013", הוצאת יד טבנקין, יד יערי וכרמל, ירושלים תשפ"ד 2014, 127 עמ'
כשראיתי את כותרת הספר "מסע חזרה אל הבית שבגד", ובעיקר את צירוף המילים "הבית שבגד", התקוממתי.
הבית בגד?! קיבוץ כפר עזה בגד?!
דווקא כיוון שהכותרת קוממה אותי, היא גם גירתה אותי לקנות את הספר ולקרוא אותו. אני שמח על כך.
זהו ספר של צופה-משתתף. עמי כהנא הוא חבר קיבוץ כפר עזה, חבר פעיל שמילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ לאורך השנים וגם היום. ככזה, הוא חלק מן ההתמודדות של קיבוץ כפר עזה עם האסון הנורא שפקד אותו בטבח השבעה באוקטובר. עמי כהנא הוא גם חוקר וספרו הוא בעיקר התבוננות כחוקר על הקהילה ועל התמודדותה עם השבר. היכולת לשלב מבט-על חיצוני של חוקר עם מבט מבפנים של משתתף, עושה את הספר למעניין במיוחד.
בשבעה באוקטובר, נטבחו 62 תושבי כפר עזה ובהם ילדים וקשישים. 23 תושבים נחטפו ומתוכם, חמישה עדיין בשבי. תושבים נוספים נפצעו. רבים מבתי הקיבוץ נהרסו, או נפגעו. כל החברים והתושבים חוו שעות ארוכות של אימה נוראה ופחד מוות, במובן הכי מילולי של הביטוי. אין כמעט משפחה, שאין בה נפגע. אין חבר שלא איבד חברים אישיים, שכנים, או בני משפחה. הקיבוץ גלה מאדמתו לזמן ממושך והוא אף אינו מרוכז כולו במקום אחד. כמי שחווה בקיבוצו אסון כבד של רצח שני חברים – נועה וניר ברנס, אני מתקשה לדמיין את גודל האסון הנורא בקיבוצים כמו כפר עזה, בארי, ניר עוז ואחרים. איך אפשר להתמודד עם מכה מטלטלת כל כך? איך אפשר לקום ממנה?
בכל יום מחדש
בכך עוסק הספר. בכל פרק, עמי בוחן את התמודדות הקיבוץ מאספקט אחר. כל פרק עומד בפני עצמו, אך המכלול נותן תמונה מקיפה ומרתקת, של קהילה שנאלצת להתמודד עם מציאות, שאיש לא חלם עליה ושאין ספרות שניתן ללמוד ממנה איך להתמודד אתה. על הקהילה להמציא בכל יום מחדש את הפתרונות. על הקהילה לברוא את עצמה בכל יום מחדש. איך היא מתמודדת בשאלות הכלל ואיך בשאלות הפרט? איך הנהגה, שכל אחד מחבריה שותף באופן אישי לטראומה, יכולה להתמודד עם הקושי האישי של כל חבר, לצד הובלת הקהילה?
עמי אינו חוסך מן הקורא את הקשיים והלבטים ובהם כאלה שמי שלא חווה את האירוע, לא יוכל להבין לעולם. לדוגמה, הוא מספר על תופעה של הזדקנות מהירה של החברים המבוגרים, כתוצאה מן האסון: "את תפיסת השינוי בזמן הקוונטי, שבו אח תאום שטס לחלל חוזר צעיר יותר מתאומו שנשאר על הקרקע, הבנתי באחת ב-8 באוקטובר. מי שנשאר על הקרקע והיה 'שם' ב-7 באוקטובר הזדקן באופן בולט, לעומת מי שהיה 'בחלל', מחוץ למקום… הבדלי הזמן ניכרו בבירור. מי שהיה שם 'הוקפץ שנים קדימה' במופע החיצוני, בדרך הביטוי, במבע העיניים, בתנועה. הזמן עמד מלכת".
הטלטלה הקשה שחווה הקיבוץ בטבח, תחלק עוד לדורות קדימה את ההיסטוריה שלו למה שקדם לשבעה באוקטובר ולמה שקרה מיום זה ואילך. "ניתן לומר שהקיבוץ של 6 באוקטובר כבר לא קיים, והקיבוץ של 8 באוקטובר – 2026 ואולי אף 2027 – עדיין לא קיים ומה שנותר הוא לבנות קיבוץ מחדש, כמו שבנו אבותינו בשנות העלייה השנייה והכול מאפס; לנתב אותו תוך ייסורים, אך באופטימיות, תוך בניית מערכת כלים וכללים ספציפיים לעת המיוחדת הזו, עם מבט אל העתיד ובהליך קשה ומתיש, עד שיגיע הקיבוץ לביתו וניתן יהיה לחזור לאורח החיים של ה-6 באוקטובר, או למודוס חדש שתבחר הקהילה בתוך ביתה החדש-ישן".
חזרה (זמנית?) לקיבוץ השיתופי
לפני כעשרים שנה החליט קיבוץ כפר עזה, פה אחד, על הפרטה ומעבר ל"קיבוץ מתחדש". על פי הכתוב, אני מבין שהקיבוץ אימץ גרסה קיצונית של ההפרטה. עמי מתאר את אופן התנהלותו של הקיבוץ, החל מן הבוקר שלמחרת הטבח, כקיבוץ שיתופי. איני יודע אם הייתי מאמץ את ההגדרה, שהרי החברים אינם מכניסים את משכורתם לקופה משותפת, כבקיבוץ שיתופי. אך ההתנהלות, תפקידה ומקומה של ההנהגה, מרכזיותו של הקולקטיב, האחריות של הקיבוץ על חבריו, חלוקת התפקידים החדשה בקיבוץ ובעיקר, ההכרח ברמה גבוהה מאוד של ערבות הדדית וסולידריות, היא בהחלט בעלת סממנים מובהקים של קיבוץ שיתופי. כך גם, כותב עמי, אופן הובלת הקיבוץ, שחוזר מניהול, כמו בקיבוץ המתחדש, למנהיגות, כמו בקיבוץ השיתופי. איך המהפך הזה ישליך על אורחות חייו של הקיבוץ בעתיד, לאחר שובו לאדמתו? זו שאלה שנשארת פתוחה בספר, למעט האמירה שהקיבוץ לא יחזור להיות כפי שהיה ב-6 באוקטובר.
אף שעמי אינו מטייח ואינו מסתיר את הקשיים ואת הבעיות, התרשמתי כקורא מאוד לטובה מחוסנו החברתי של הקיבוץ, ומתעצומות הנפש שחבריו מגלים בהתמודדות עם השבר הנורא שפקד אותם. ולכן, בסופו של דבר, זהו ספר אופטימי.
הספר מתאר את מחצית השנה הראשונה במסע החזרה הביתה של הקיבוץ השכול אל "הבית שבגד". מתבקש שיהיה לו המשך. בימים אלה, רוב חברי הקיבוץ עוברים לקיבוץ רוחמה. הייתי שם ונפגשתי עם אנשי רוחמה וכפר עזה. מעניין מאוד יהיה לקרוא על המשך המהלך.
האקסיומה "ביתי הוא מבצרי" לא עמדה במבחן ביום המר והנמהר, בשבת השחורה – שמחת תורה תשפ"ד. זהו השבר שהביא את עמי לכתוב על "הבית שבגד".
בכל זאת, הייתי מעדיף את הכותרת המדויקת יותר – הבית שנבגד.
