אני קורא ליצירת ברית הגשמה ציונית בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית. הציונות הדתית תצטרך לבחור בין המשך הברית עם כהניסטים ומשתמטים, לבין ברית ציונית
את המאמר “ברית קלמנזון”, שבו אני קורא ליצירת ברית הגשמה ציונית בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית, פרסמתי לראשונה באתר הקיבוצי “בין חברים”. כחבר קיבוץ, פניתי אל קבוצת ההתייחסות וההשתייכות שלי. כמובן שכדי שברית כזו תתקיים, יש צורך בשינוי גישה גם בהתיישבות העובדה וגם בציונות הדתית, שיהיה עליה לבחור בין המשך הברית עם כהניסטים ומשתמטים, לבין ברית ציונית.
להלן המאמר במלואו:
במהלך תפילות שמחת תורה וההקפות ביישובו עתניאל, שמע תושב המקום אלחנן קלמנזון על מתקפת הטרור בנגב המערבי. הוא נטל את הנשק שלו, שנמצא ברשותו בתוקף היותו לוחם בכיתת הכוננות, גייס את אחיו מנחם ואת אחיינו איתיאל והם מיהרו לקיבוץ בארי. במשך 16 שעות, בלי לנוח לרגע ובלי להכניס מאכל כלשהו לפיהם, הם נכנסו שוב ושוב אל תוך התופת, חילצו כמאה מתושבי הקיבוץ והצילו את חייהם. לאחר 16 שעות, נהרג אלחנן מירי המחבלים.
את צו 8 שקיבל מיחידתו הוא לא הספיק לראות. הוא גייס את עצמו בצו 8 של מצפונו.
סיפורו של “צוות אלחנן” – הצוות של שלושת בני משפחת קלמנזון, ונפילתו של אלחנן, הוא סיפור של גבורה עילאית. אין זה סיפור הגבורה היחיד. נחשפנו לסיפורי גבורה מסמרי שיער באירועי השבעה באוקטובר ובהמשך המלחמה. אולם סיפורו של צוות אלחנן משמעותי גם כמסר לחברה הישראלית.
הטבח בנגב המערבי תפס את החברה הישראלית בתקופה הקשה ביותר בתולדותיה; בעיצומו של קרע חברתי חסר תקדים.
למרבה הצער, מחאה צודקת נגד המהפכה המשטרית, הידרדרה למלחמת זהויות ושנאת אחים. עצם המילים “שנאת אחים” ו”מלחמת אחים” עוררה תגובה מזעזעת של “הם לא אחים שלי”. הרעיון המזוויע של היפרדות המדינה לשתי מדינות – “יהודה” ו”ישראל”, הפך לפופולרי בחוגים מסוימים. אף שזהו רעיון סרק שלא הייתה לו כל היתכנות, עצם העובדה שאנשים הרהרו בו, הפיצו אותו ותמכו בו בהתלהבות, היא כשלעצמה יותר מקורטוב של חורבן.
ביום הכיפורים, נעשו פשעי שנאה דוסופוביים נגד מתפללים במוקדים שונים בעיר תל-אביב ובמקומות אחרים. לקראת שמחת תורה, עמדנו על סף הישנות התופעה הזאת ואז באה עלינו הפורענות הנוראה, האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות.
בתוך הסיטואציה החברתית הקשה הזאת, קמו בני משפחת קלמנזון, דתיים, אולי אפילו חרד”לים, מתנחלים, יש שיכנו אותם “משיחיים” – עזבו הכול ורצו לקיבוץ חילוני, סמל של חילוניות וחרפו את נפשם להצלת אחיהם, מתוך נכונות מוחלטת להיהרג במשימה. שלושתם יכולים היו להיהרג. אלחנן, אכן נהרג.
הם הפגינו מהי ערבות הדדית, מה המשמעות של “כל ישראל ערבין זה בזה”. המעשה שלהם הוא מופת לכולנו.
שותפות גורל
שבועות אחדים לאחר מכן, שמעתי במו אוזניי היסטוריון, חבר קיבוץ בארי, מדבר על הציונות הדתית כעל האויב מספר אחת. אחר כך, הוא התפתל והסביר שהתכוון “רק” למפלגת “הציונות הדתית” של סמוטריץ’, שאכן, ביצעה השתלטות עוינת על המותג.
כן, ד”ר אלון פאוקר? גם אחרי מה שחווית בגיא ההריגה בקיבוצך, טרם למדת להבחין בין עמית לטורף? אינך מבין שהציונות הדתית היא אלחנן קלמנזון, שהציל מאה מחבריך לקיבוץ וקיפד את חייו?
בעבור האויב הפלשתינאי, אין הבדל בין מתנחל מעתניאל למתנחל מבארי, או למתנחל בן 85, מניר עוז, שכל חייו נאבק למען הפלשתינאים. בעבורם, כולנו פולשים קולוניאליסטים זרים, שדינם רצח, אונס ועריפת ראשים. חלומם של הפלשתינאים הוא “פרום ד’ה ריבר טו ד’ה סי, פלשתין וויל בי פרי”, ומה פירוש “פלשתין פרי” ראינו כאשר למשך יממה, פיסה קטנה מפלשתין הייתה פרי.
הטבח בנגב המערבי המחיש לנו בדרך הקשה והאכזרית ביותר את שותפות הגורל בינינו. בנינו הלוחמים כתף אל כתף, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, מבטאים את ברית הגורל הזאת. די בכך כדי לשים קץ לשנאת האחים הזאת ולחדש את הברית בינינו. אך אין די בברית גורל, כדי לקיים אומה. לשם כך, עלינו לחדש את ברית הייעוד, את החזון הציוני המשותף לנו.
מן הראוי, שברית קלמנזון, הברית שנכרתה בבארי, תחבר בין התנועה הקיבוצית לבין הציונות הדתית כשושבינים של כריתת הברית הזאת, ברית של התיישבות, ברית של הגשמת הציונות.
עסקנים בתנועה הקיבוצית, ובהם מועמדת לתפקיד מזכ”לית התנועה, הפיצו פייק ניוז על כך שעומדים לשתול בתוך הקיבוצים גרעינים תורניים. מיד הגיע גם הלהג הכעור, שהוא כל כך השישה-באוקטובר, ברוח הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית, שהגרעינים התורניים הם יחידת הקצה של תכנית ההשתלטות שלהם. הלו! הגרעינים התורניים הם אלחנן קלמנזון. ה”פלישה” שלהם היא ה”פלישה” של “כוח אלחנן” בשמחת תורה.
די! נמאסתם! את שיח השנאה הזאת עלינו לטאטא ולהמיר אותה בברית אחים, ברית ייעוד ציונית, “ברית קלמנזון”. אף אחד אינו מנסה להשתלט עלינו. אף אחד לא ידחוף בכוח אף אדם לקיבוץ, שלא על דעת הקיבוץ. אולם בימים אלה, כאשר עומדת בפני מדינת ישראל משימה ציונית גדולה של תקומת ההתיישבות בנגב המערבי, אין לנו שותפים טובים ונאמנים יותר למשימה מהציונות הדתית.
