בפרשת השבוע, "שלח לך", מופיע חטא המרגלים. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", הם אמרו. הפלא הגדול הוא שכך הם גם נראו בעיני אויביהם. מה שאנחנו מרגישים על עצמנו – מקרין החוצה
השבוע, קראתי שוב את פרשת "שלח לך", אבל הפעם, בעיצומם של ימי לחימה וחרדה, כשהאזעקות קוטעות את תפילות השחר והילדים שואלים שאלות שקשה מדי לענות עליהן, היא נגעה בי במקום אחר. מקום עמוק, אישי, כזה שחי בין ההרים של הגולן, בין ישיבות החירום לבין קריאות התקווה שמתעקשות להישמע. זה לא עוד שיעור בפרשה, אלא מראַה, שדרכה ראיתי את האתגר הלאומי שלנו ואת הצורך החיוני באמונה מחודשת.
חטא המרגלים, כך למדנו מילדות, לא היה טעות טקטית, אלא טעות תודעתית. המרגלים ראו את הארץ, ראו את פירותיה, ראו את עוצמת תושביה ודווקא מתוך הראייה הזו, נפלה רוחם. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", הם אמרו. הפלא הגדול הוא שכך הם גם נראו בעיני אויביהם. מה שאנחנו מרגישים על עצמנו – מקרין החוצה. זו לא רק פסיכולוגיה, זו תיאולוגיה.
הרב קוק, ב"אורות", מעמיד את חטא המרגלים ככשל באמונה במעמקיה. לא חוסר אמונה בהקב"ה בלבד, אלא חוסר אמונה בעצמנו, כעם ה'. כשאין לנו ביטחון פנימי בזהותנו, בייעודנו, ביכולתנו להיות אור לגויים – אנו מתמלאים פחד. הפחד הזה, כפי שכותב הרב, "מרפה את הידיים מהפעולה, מרוקן את הנפש מתוכן וזורע ייאוש במקום תקווה".
הנשק הכי עוצמתי
בדיוק מהמקום הזה, צומחת דמותו של כלב בן יפונה. אחד מול עשרה. קול יחיד בתוך קולות של רפיון. הוא צועק: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". לא מתוך הכחשה של הסכנות, אלא מתוך הכרה עמוקה בבשורה. כלב, כך דרשו חז"ל, הלך להשתטח על קברי האבות בחברון. הוא לא ביקש ביטחון, הוא ביקש חיזוק שורשים.
השבוע, כשעמדתי להתפלל בביתי, מתוסכל מהמצב ומחוסר היכולת להתפלל במניין ומהכורח להתנתק מהקהילה, דווקא בעת הזאת, בין האזעקות, שמעתי את השקט הדק ההוא שבתוך הרעש. חשבתי על כלב. חשבתי על עצמי. חשבתי על כל אחד שמחזיק את הרוח, אפילו כשאין תשובות ברורות.
האמונה הזאת אינה מותרות. היא לא קישוט. היא הנשק הכי עוצמתי שלנו. לא נגד טילים, אלא נגד השבירה הפנימית. אנחנו לא כאן בגלל שהצבא שלנו חזק (למרות שהוא כזה) ולא בגלל הטכנולוגיה (המרשימה ככל שתהיה). אנחנו כאן, כי יש לנו שליחות, כי יש הבטחה. אנחנו כאן, כי יש נוכחות אלוקית שמלווה אותנו, גם אם היא נסתרת.
הרב קוק כתב, במקום אחר, ש"המלחמות של ישראל, כולן מלאות הוד", מפני שהן אינן רק קונפליקט, הן גילוי. גילוי של עומק החיים. של עוצמת הרוח. של התחייה הגדולה. מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמה על גבולות, אך לא פחות מכך, היא מלחמה על הזהות. על השאלה אם נהיה נאמנים לעצמנו, אם נישא את דגל האור, גם כשסובב אותנו חושך.
בחושך הזה, מתברר מי אנחנו. לא רק בחזית, גם בעורף. גם כאן בצפון, גם במרכז, גם בלבבות. האם נמשיך להאמין? האם נמשיך לחיות מתוך תודעת שליחות, מתוך קשר עמוק אל העם, אל התורה, ואל הארץ?
אור לגויים – לא בגלל שאנחנו טובים יותר, אלא בגלל שאנחנו מחויבים יותר. מחויבים לתקן, להאיר, לבנות. להיות, בלשון הנביא, "אור גויים – להושיע עד קצה הארץ".
אז גם כשנדמה שהחושך מתגבר, נזכור את כלב, את יהושע, את משה. ניזכר בעצמנו. בעם ששרד אלפי שנים, לא בזכות כוחו, אלא בזכות אמונתו.
בעזרת ה', נמשיך להאמין, להילחם ולהאיר.
שבת שלום
