בתפילת שמונה עשרה אנו מזכירים את האבות התמימים, כי בזכותם גם עם ישראל מוצא חן בעיני ה’. התמימות מתגלמת באברהם שהאמין כי יהיו לו ילדים גם בגילו המופלג ובנוח שהקדיש 120 שנה לבניית התיבה למרות ספקנות בני דורו. תמימות זו היא חוסן רוחני של אמונה שלימה
“ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי והנה דבר ה’ אליו לאמור לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך והאמין בה’ ויחשיבה לו צדקה…” ” ויאמר אליו אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרישתה ויאמר נא ה’ אלוקים במה אדע כי ארשנה…” ” ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה’ אל אברם ויאמר אליו אני א-ל ש-די התהלך לפני ואהיה תמים…”
אברהם אבינו איש אשכולות, מצביא גדול ואסטרולוג גדול, הוא איש שכלם מכירים בערכו, מלכי צדק מלך שלם מברך אותו “ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מיגן צריך בידיך…” כלומר אברהם היה ידוע באזור כולו כאיש המפיץ את האמונה באל אחד, בכל מקום הוא היה בונה מזבחות וקורא בשם ה’. כמו-כן כולם ראו את ההשגחה הפרטית של אברהם אבינו, אברהם היה “מרכבה לשכינה”.
מתקופת האדם הראשון היה קשר בין האדם ואלוקים, הייתה התגלות אלוקית לאדם, לנח, אולם במשך הזמן עבר העולם תהפוכות באמונה, דור הפלגה שרצו למרוד ואמרו ” נעשה לנו שם”, נמרוד שמרד בקב”ה, הם משקפים את הלך הדור, למרות שהיו מעטים שהאמינו בה’ ואותם מאפיין בית המדרש של שם ועבר שבו למד גם אברהם, בית המדרש שהיה “שם” אך גם מה”עבר” השני, תורה מיוחדת שעיצבה אנשים ללכת נגד הזרם, כמו אברהם העברי שהיה מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני.
אברהם בכוח חכמת האסטרולוגיה ראה שלא יהיה לו בן, הוא מיצר על כך לפני ה’ ” ואנכי הולך ערירי” הקב”ה מוציא אותו החוצה ואומר לו ” הבט נא השמימה” רש”י מסביר שהקב”ה הוציא אותו ממפת הכוכבים, אמר לו צא מאיצטגננות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן. אברם (ללא הא) אין לו בן, אך אברהם (עם הא) יש לו בן. שרי (ללא הא) לא תלד, אך שרה (עם הא) תלד. אברהם מאמין בקב”ה למרות גילו והדבר נחשב לו צדקה. לעומת זאת כאשר ישנה הבטחה לכלל, אברהם שואל “במה אדע כי אירשנה” – הוא מבקש הוכחות כי יש לו אחריות על הכלל.
נח נראה משונה בעיני דורו כשהוא חוזר ואומר להם שתיבה זו תציל אותם מהמבול. תמימותו של נח מצאה חן בעיני ה’. תמימות זו הייתה חוסן רוחני להישאר במשך שנה שלימה בתיבה ולהתקיים בה בניסי ניסים, לצאת ממנה לעולם חרב בלי להיכנס לייאוש ולבנות אחר כך עולם חדש
הקב”ה מבקש מאברהם “התהלך לפני ואהיה תמים”. בספר דברים נאמר “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”. אומרים חז”ל, מכאן האיסור ללכת למגידי עתידות וחוזים בכוכבים כדי לדעת מה צופן העתיד, אלא “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” אומר רש”י, “התהלך עימו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחרי עתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל תמימות ואז תהיה עמו וחלקו…”
ספר בראשית נקרא ספר הישר, ספר שבו האבות והאמהות מגלמים את האמונה התמימה. על יסוד אמונה זו בונה הקב”ה עולם מחודש בחינת “צדיק יסוד עולם”. על נח נאמר “נח איש צדיק תמים…” היה צדיק במעשיו ותמים באמונתו, בליבו בהשקפותיו. כאשר הקב”ה מצווה את נח לבנות את התיבה ולהכניס לתוכה את כל בע”ח, זכר ונקבה, ומהבהמה הטהורה שבעה שבעה, האדם הכי נאיבי היה שואל שאלות כיצד אפשר להכניס כ”כ הרבה בע”ח לתיבה שאורכה 150 מ’ ורוחבה 25 מ’? נח לא שואל שאלות. הוא גם לא שואל כיצד יבואו כל החיות וכיצד הוא יאכיל אותם. במשך מאה ועשרים שנה הוא בונה את התיבה. הוא נראה משונה בעיני דורו כשהוא חוזר ואומר להם שתיבה זו תציל אותם מהמבול. תמימותו של נח מצאה חן בעיני ה’. תמימות זו הייתה חוסן רוחני להישאר במשך שנה שלימה בתיבה ולהתקיים בה בניסי ניסים, לצאת ממנה לעולם חרב בלי להיכנס לייאוש ולבנות אחר כך עולם חדש.
לאברהם הקב”ה מבטיח “ביצחק יקרא לך זרע”, והוא מצווה אח”כ “קח נא את בנך את יחידך… והעלהו לי לעולה…” אברהם לא שואל שאלות. הוא עושה מעשה המנוגד לכל תורתו והקב”ה אומר לו “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. גם יצחק נחשב “עולה תמימה” וגם יעקב ניקרא “איש תם יושב אוהלים”.
אצל התמימים מצויה הברכה. על כן בתפילת שמונה עשרה אנו מזכירים את האבות התמימים, כי בזכותם גם עם ישראל מוצא חן בעיני ה’. על עם ישראל שיצא ממצרים אומר ה’ “מצא חן במדבר” התמימות אינה מילה נרדפת לנאיביות ולתלישות ממציאות אלא התמימות זו הגבורה המיוחדת המביעה אמונה שלימה שכן במקום שהשכל נגמר מתחילה אמונה ודבקות בה’ שאינה מהרהרת אחר מידותיו.
