כשבני ישראל ירדו לארץ מצרים והתמקמו להם בארץ גושן, הם שמרו על שמם, לשונם ומלבושם. אולם משמת יוסף וכל הדור ההוא, בני ישראל פרו ורבו ומצרים מלאה אותם, עד כדי כך שפרעה נחרד ומנסה לטשטש את הזהות היהודית ומתחיל בשמות
“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. ראובן שמעון לוי ויהודה. יששכר זבולון ובנימין. דן ונפתלי גד ואשר. ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. וימות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא כל הארץ אותם.”
“ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף”.
“ואלה שמות” – וכי בני ישראל הגיעו רק עתה למצרים? הרי הם היו במצרים עשרות שנים לפני כן. אלא בא הכתוב לומר, שאותם שמות שהם ירדו מארץ כנען למצרים נשארו באותם שמות.
יוסף נקרא “צפנת פענח”, אך הוא דבק בשם יוסף, ראובן הוא לא רובי, ושמעון הוא לא שמי, ויהודה הוא לא ג’ודי.
בני ישראל ירדו לארץ מצרים והתמקמו להם בארץ גושן, שמרו על שמם, לשונם ומלבושם, ויבוא יעקב שלם – ראשי תיבות: שם, לבוש מלבוש. הצרות התחילו רק לאחר שבנ”י שרצו בארץ מצרים “ותמלא הארץ אותם”, מה הפשט ותמלא הארץ אותם – וכי הם היו יותר מהמצרים? כמאמר המדרש: הם מלאו אולמות וקרקסאות והפכו להיות סלברטאים של מצרים, וכאשר פרעה ראה שבנ”י משתווים להם ומובילים את דעת הציבור הפך להיות מלך חדש, שלא ידע את יוסף. יוסף ידע לשמור על שמו לבושו ומלבושו, הוא היה שונה, הוא תרם למען, אך לא ניסה להיות במקומו.
מה הפשט ותמלא הארץ אותם – וכי הם היו יותר מהמצרים? כמאמר המדרש: הם מלאו אולמות וקרקסאות והפכו להיות סלברטאים של מצרים, וכאשר פרעה ראה שבנ”י משתווים להם ומובילים את דעת הציבור הפך להיות מלך חדש, שלא ידע את יוסף
פרעה מנסה לטשטש את הזהות היהודית ומתחיל בשמות, “ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה”.
שתי אמירות היו לפרעה, ראשית שמרים ויוכבד ישנו את שמם לשפרה ופועה, על שם המקצוע ולא ייקראו בשמם העברי. ורק לאחר מכן הוא גזר את גזרתו. אך המילדות היו יראות אלוקים ותחיינה את הילדים.
“ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו… ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר”.
משה רבנו חי בבית פרעה נסיך מצרים אך הוא לא יכול לראות את סבל אחיו.
משה אינו מבין מה פשר הגלות הנוראה הזו, אך לאחר שיהודי השתנקר למלכות אמר משה, “אכן נודע הדבר”, עתה אני יודע מה סיבת הגלות והקושי בו.
משה היה רגיש מאוד לצדק החברתי. כך הוא עושה עם בנות יתרו ומצילן מיד הרועים, וכך הוא עושה כאשר הוא רודף אחרי טלה אחר המדבר, נושא אותו על כתפיו וחש את בדידותו. אדם כזה זוכה להתגלות אלוקית “וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל.”
ראשית הגלות בשנאת חינם, וראשית הגאולה באהבת חנם, נאמר: שבית שני חרב בגלל שנאת חנם וכי לא נתגלה עוונם, וכי אדם ששונא את חברו אינו יודע ששונאהו, אלא אדם יכול להניח שני זוגות תפילין, לאכול בשר חלק והוא חושב שהוא הצדיק הכי גדול. בזה שהוא מדיר את חברו, מתנשא אל אחרים, לא מקבל יהודי אחר מעדה שונה, תוחם את בתי הספר ומגלגל את עיניו לשמים, מוכן להכנס לכלא אך לא לקבל ילדה שאינה מעדתו.
אין יותר שונא חינם מאדם זה, אך הוא חושב שהוא צדיק גדול ועל כן לא נבנה הבית.
