המתבגרת רצתה להקים גינת ירק. אמרנו: "לכי על זה". ימים על ימים, היא קמה לבד (!), עלתה על בגדי עבודה והוציאה מתחת ידיה גינת ירק לתפארת. נתנה לכולנו שיעור בצמיחה
לפני כמה חודשים, טלי, המתבגרת שלנו, קיבלה במתנה שתיל קטן של חמנייה.
היא הניחה אותו על אדן החלון בחדרה ומדי בוקר השקיפה אליו מבעד לזכוכית, השקתה אותו באהבה כאילו היה יצור חי ועקבה אחריו בהתפעלות. כל עלעל חדש, כל קפיצה בצמיחה שימחה אותה.
לאט-לאט, החל השתיל הקטן לגבוה. פרחים צהובים, כמו שמש קטנה, החלו להאיר את החלון ובכל יום, צצו עוד ניצנים ועוד פרחים.
המתבגרת הייתה גאה ונרגשת. הטיפול המסור נשא פרי והשתיל הפך לצמח גבוה, מרשים, כולו אור צהוב.
ערב אחד, כשחתכה סלט במטבח ובדיוק נשאר המלפפון האחרון, היא הרימה מבט חולמני ואמרה לנו: "תארו לכם איזה כיף זה היה אם הייתה לנו גינת ירק בגינה. כזו שאפשר לקטוף ממנה מלפפונים טריים לסלט.."..
"ומה הבעיה?", ענה לה האיש, "תשתלי גינת ירק ויהיו לנו ירקות לסלט".
עיניה נצצו. "באמת? אתם מסכימים?"
"למה לא?", ענינו פה אחד.
רגע אחרי שההתלהבות שלה המריאה לגובה, שאלה בשקט: "אבל איפה יש מקום?"
נזכרנו יחד שבכניסה לבית יש שטח לא מנוצל, עמוס עשבים וקצת בלגן. תמיד אנחנו מתלוננים על עצמינו שהוא מוזנח. הצענו לה להפוך את הפינה הזו לממלכה קטנה משלה, לגינת ירק.
כוחות שורשיים
המתבגרת, אמנית מלידה, אלופה במקרמה, מציירת, מאיירת לוחות שש-בש ובכלל יצירתית עם דמיון פורח, התחילה לתכנן בקול ועל הדף איך תיראה הגינה: מה תשתול, איפה יהיה כל דבר, מה ייכנס לאדמה ומה לעציץ.
בדיוק בלילה ההוא, פרצה המלחמה עם איראן. בימים שאחרי, בזמן שרובנו הסתגרנו בבתים, המתבגרת יצאה למשימה.
בכל בוקר, השכימה עם הזריחה, בלי שהיינו צריכים להעיר אותה, מה שבשגרה נחשב לאירוע לא רגיל… היא לבשה בגדי עבודה, כובע לראש. הצטיידה בכפפות וכלים וצללה לעבודה: ניכשה עשבים, גזמה את הגדר החיה, ישרה את הקרקע, ניקתה פינה אחר פינה. זה לא היה פשוט, השמש הִכתה, האדמה הייתה יבשה, החום בלתי נסבל.
אבל היא, הילדה שפעם חלמה ללמוד ב"רֵגבים" (ואנחנו, מודים, היינו קצת ספקנים לגבי זה), הוכיחה שיש לה כוחות שורשיים. כל הזמן לבה היה מלא שמחה, בראשה חזון וידיה מלאות עשייה.
ידענו שהיא ילדה נחושה, אבל תמיד מחמם את הלב לראות עד כמה. יום אחר יום, במסירות ובעקביות, היא הפיחה חיים בגינה.
היא טוענת שזה כנראה טבוע בגנים, כי סבתא שלה, אימא שלי, באה ממשפחה של חקלאים ותמיד אהבה גינות ופרחים. עוד כשהייתה קטנה, המתבגרת נהגה לעזור לה להשקות את העציצים וראתה אותה משרישה צמחים, כנראה שהחדווה הזו נבטה אצלה כבר אז.
שתיל אחד קטן ואמונה
אחרי שבוע וקצת של עבודה מאומצת, הגינה שבחזית הבית לבשה חג. פרחים צבעוניים בעציצים, משטח נקי וישר וגינת ירק קטנה ובה חצילים סגולים, עגבניות אדומות ושרי באשכולות, מלפפונים, קישואים ופלפלים בשלל צבעים. צמחי תבלין הוסיפו ריח משכר: נענע, בזיליקום, כוסברה, פטרוזיליה, מרווה, לבנדר ורוזמרין.
אי אפשר היה שלא להתפעל מהמבצע. גינה, שבעבר הייתה מוזנחת, הפכה לפינה פורחת של קסם בחזית הבית.
לא פחות מזה, התלהבנו מהמתבגרת המוכשרת, הרגישה, החרוצה והאהובה שלנו, שנתנה לכולנו שיעור בצמיחה. על חלום, על דרך, על עשייה, על התמדה ועל התוצאה המרהיבה. בשבת האחרונה, כבר עשינו סלט עגבניות עם בזיליקום ופטרוזיליה מהגינה ומתוכנן ערב פיצות עם צמחי תבלין.
אין ספק, שהסיפור הזה ממחיש לנו שלפעמים, כל מה שצריך, זה שתיל אחד קטן ואמונה. כשנותנים לילדים קרקע, הם יודעים לחרוש, לזרוע, להשקות, להזיע… ולפרוח כי מעבר לכול, הייתה שמחה גדולה ביצירה.
