גיא אדריאיך באמת ניתן להשפיע על דעת הקהל בארץ, בנושא מסוים? היום, כדי לקבל סיקור אמתי ותהודה משמעותית, צריך לשרת אג‘נדה כלשהי של כלי התקשורת. אחרת, אתה לא קיים
כבר הרבה זמן, שאני כותב וקורא לציבור לצאת ולהשפיע, לעשות שינוי ואני שואל את עצמי, וגם כמה מהמגיבים שאלו, איך אנחנו כציבור יכולים להשפיע? מה אנחנו יכולים לעשות בכדי לשנות את המצב בו אנו חיים?
אני זוכר את התקופה בה היו דיבורים על החזרת רמת הגולן וגם את התקופה של ההתנתקות מרצועת עזה. המאבקים סביב הנושאים הללו היו מאוד עוצמתיים ברחוב ובטח בסביבה בה אני גדלתי כנער, בציונות הדתית. התחושה שכולם חושבים שלוותר על שטחים ממדינת ישראל בתמורה להסכם כלשהו, או לתפיסה כלשהי, כשלא בטוח אם הדף שעליו אמורים הנציגים לחתום, או העמדה המיוצגת תחזיק מעמד יותר מכמה דקות, רווחה בציבור בו הסתובבתי. ההפתעה הייתה כשהייתי שומע ורואה את מהדורות האקטואליה ומבין שישנו שיח אחר לגמרי המתנהל באולפנים ובמקומות מסוימים בארץ, שלא חשופים לאותו סגנון אותו הכרתי ובו חייתי.
סביב ההתנתקות התנהל מאבק שיצא לרחובות והסתובב ברחבי הארץ, אך חברו נגדו מספר גורמים: הגדילה של ערוצי התקשורת, ההבנה כי דעת הציבור תיקבע שם, חוסר ההצלחה של גורמי המחאה לקבל סיקור אמתי, עבודה אינטנסיבית של חלק מהכתבים לטובת ביצוע המהלך
במאבק סביב עניין הגולן, התמיכה הגיעה מהשטח. הציבור זכר ברובו את התקופה של לפני מלחמת ששת הימים. המאבק, שהיה עממי, הצליח להגיע אל רוב חלקי האוכלוסייה.
סביב ההתנתקות, הסיפור היה שונה לחלוטין. גם המאבק הזה היה עממי, מאבק שיצא לרחובות והסתובב ברחבי הארץ, אך חברו נגדו מספר גורמים: הגדילה המשמעותית של ערוצי התקשורת, ההבנה של גורמי הכוח כי דעת הציבור תיקבע שם, חוסר ההצלחה של גורמי המחאה לקבל סיקור אמתי לסיפור, עבודה אינטנסיבית של חלק מהכתבים לטובת ביצוע המהלך. כל אלה יצרו תחושה שניתן ויש רצון ציבורי לבצע את המהלך. זאת, על אף שבפועל, התמיכה למהלך בציבור לא הייתה מובהקת.
אני זוכר דיונים רבים בנושא, שבהם הבינו בכירים במאבק כי את המלחמה הזאת הם ינצחו או יפסידו בתקשורת ועקב כך, קבוצות מסוימות, שתמכו במאבק, הודרו מהתקשורת המרכזית. לא ניתן ביטוי אמתי למחאה. בתקופה ההיא, שמעתי מספר בכירים קוראים לציבור ללכת ולעסוק בתחומים אלו, בכדי לקבל ייצוג, אך לצערי, עד היום, הייצוג של מגזרים רבים בגופי התקשורת המרכזיים לא מספק, אם בכלל.
אגב, במאמר מוסגר, שיטת ההתנהלות התקשורתית הקיימת היא במהותה מתן סיקור אוהד למי שמשתף פעולה עם אג‘נדות מסוימות, או עם דרכי העבודה המקובלות בתקשורת. לדוגמה: מסירת מידע וכדומה, כך שמאוד מוזר לראות שמנסים להאשים מישהו על כך שהוא פעל על פי הכללים, מה גם שבפועל, לא באמת יצא משהו מהדבר.
אין ספק, שכיום, עם ריבוי אמצעי המדיה של הציבור בארץ, ההשפעה של כלי התקשורת המרכזיים יורדת, אך עדיין, מסיבות כאלה ואחרות, ובעיקר מסיבות תקציביות, לא ניתן פתחון פה אמתי לגורמים ולדעות רבות בציבור.
אם נחזור לרגע לעניין הפוליטי, לפי איך שהדברים נראים ברגע כתיבת המאמר, המדינה הולכת לבחירות שלישיות. מכאן, אני קורא לפוליטיקאים וגם לנו, הציבור, לדרוש שינוי קל בשיטת הממשל. אני קורא לחוקק סעיף שיצטרף לחוק לפיזור הכנסת ובו ייאמר כי כנסת שמפזרת את עצמה, חבריה לא יוכלו להתמודד לכנסת בחמש השנים שלאחר מכן. תאמינו לי, סעיף קטן שכזה יכול למנוע מאתנו הרבה בלגן ועוגמת נפש וכך נראה פה הרבה פחות מערכות בחירות והרבה פחות בזבוז של כספי ציבור.
שבת שלום
